הודאה ונטילת אחריות מצידו של אסיר אינן דרישה רוחבית לצורך שחרור מוקדם - סבור (יום א', 22.5.16) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית. הדברים נאמרו בהחלטתו של עמית ולפיה פתחי גנאמה, אחד מרוצחיו של הנער דני כץ, ירצה את כל 30 שנות המאסר שנגזרו עליו - אך יש לה, להבדיל, השלכה אפשרית גם על עניינו של הנשיא לשעבר משה קצב.

גנאמה וארבעה אחרים הורשעו ברצח דני כץ, כולל במשפט חוזר שנערך להם. גנאמה נדון למאסר עולם ובשנת 2007 נקצב עונשו ל-30 שנות מאסר, המסתיימות בפברואר 2017. שלוש בקשות קודמות שלו לשחרור מוקדם נדחו בידי ועדת השחרורים ובתי המשפט, והבקשה הרביעית נדחתה בינואר השנה בידי ועדת השחרורים, ובחודש אפריל - בידי בית המשפט המחוזי מרכז.

ועדת השחרורים נתנה שני נימוקים עיקריים להחלטתה: הכחשתו המתמשכת של גנאמה והפגיעה באמון הציבור אם ישוחרר לפני תום ריצוי עונשו, בשל העובדה שרצח כץ היה מה שכינתה "טראומה לאומית". עמית אומר, שבמקרה הנדון מקובלים עליו שני הנימוקים, אם כי הוא מרחיב את הדיבור בשאלת ההודאה כתנאי לשחרור מוקדם.


בחינה בכל מקרה לגופו


לדברי עמית, ההודאה מהווה הן אינדיקציה למידת מסוכנותו של האסיר והן אות לשינוי פנימי-מוסרי שעבר ביחס לחטאיו. אלא שלדעתו, שני הנימוקים אינם אוטומטיים. על הראשון הוא אומר: "מסוכנותו של האסיר צריכה להיבחן בכל מקרה לגופו, תוך התחשבות במכלול הנסיבות, שאחת מהן עשויה להיות הכחשת העבירה".

על הנימוק השני אומר עמית: "התבוננות מעין-פסיכולוגית וניסיון לתור אחר שינוי תודעתי, הכרתי או מוסרי, אינם נכללים ברשימת השיקולים המנויה בסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי. ככלל אין דרכן של רשויות אכיפת החוק ואין באפשרותן להתעניין ולפענח צפונות נפשו של אדם ואין להן אלא להסתפק בבחינת מעשיו והתנהגותו. הודאה והבעת חרטה יכולים ללמד על הפנמת האסור והמותר, אינדיקציה לשיקום של ממש הנובע משינוי פנימי של ממש שחל באסיר במהלך תקופת שהותו בכלא".

לצד זאת, מוסיף עמית, יכולות להיות מספר סיבות בעטיין עומד האסיר על טענת חפותו, כולל אמונה מצידו שאכן כך הדבר. "משטרים אפלים, שאיננו רוצים להידמות להם, אילצו נאשמים להכות על חטא אשמתם בפומבי. אכן, אין להשוות בין הדברים, מאחר שהאסיר אינו נדרש להודות באשמתו אלא מונחת בפניו הברירה: אם תודה ותכה על חטא תזכה בשחרור מוקדם, שאם לא כן, לא תהנה מפריבילגיה זו. אלא שבכך אנו קולעים את האסיר לדילמה קשה, שמא אף אכזרית, מה שעשוי להיתפס כפגיעה בזכותו החוקתית של האסיר לאוטונומיה, כזכות-בת של הזכות לכבוד, ולזכותו לחרות, כאשר את המונח חרות יש לפרש במובן של חרות המחשבה".


לחשוד בהודאה תועלתנית


לדעת עמית, "איננו בוחנים כליות ולב, אך לטעמי יש לחשוד באסיר הטוען לחפותו לאורך כל הדרך, אך בהתקרב המועד לשחרור המוקדם, הוא נענה לכללי הטכס ו'מזייף' חרטה והכאה על חטא, מתוך מניע תועלתני מובהק. רוצה לומר, כי שיקולים שונים ומגוונים מושכים לכיוון מנוגדים בשאלת משקלה של ההכחשה בהקשר של שחרור מוקדם. כשלעצמי, איני סבור כי קיימת תשובה אחת 'נכונה'. ייתכן כי משקלה של ההכחשה בשיקולי השחרור ישתנה על-פי סוג העבירה, כגון עבירות אידיאולוגיות או עבירות מין בשל מאפייניהן הייחודיים הן מבחינת העבריין והן מבחינת קורבן העבירה".

במקרה של גנאמה, חוזר עמית לתיק הנדון, אין צורך בהתלבטות זו, שכן כאשר מדובר באסיר עולם - קיימת דרישה מקדמית להודאה (אם כי עמית מעיר, כי אינו שולל בצורה מוחלטת גם שחרור מוקדם של אסיר עולם שאינו מודה). לבסוף אומר עמית, כי גנאמה כבר קרוב לשחרורו - עוד שבעה חודשים - וגם זו סיבה לדחות את ערעורו. את גנאמה ייצגו עוה"ד סמדר בן-נתן ואנו דעואל לוסקי, ואת המדינה - עו"ד פנחס גורט.