ח"כ יהודה גליק הפר בתחילת 2011 את התחייבויותיו בנוגע להתנהגותו בהר-הבית והמשטרה צדקה כאשר אסרה עליו לעלות להר. תביעת הפיצויים שהגיש נגד המשטרה הייתה ניסיון מכוון לעקוף את בג"ץ ולכן דינה היה להידחות. כך קובע (יום ה', 19.1.17) בית המשפט העליון.

גליק הגיש את התביעה בפברואר 2011, ימים אחדים לאחר שהמשטרה אסרה עליו לעלות להר-הבית, בטענה שבכך היא פוגעת בפרנסתו (הדרכת מבקרים בהר). בית משפט השלום בירושלים פסק לו פיצוי של 500,000 שקל, לאחר שהאיסור עמד בתוקפו שנתיים, אך בית המשפט המחוזי ביטל החלטה זו. המחוזי קבע, כי לגליק הגיע לכל היותר פיצוי של 85,000 שקל, אך גם סכום זה לא יקבל, משום שלא עתר לבג"ץ נגד החלטת המשטרה ובכך לא פעל כדי להקטין את הזקו.

השופט יצחק עמית (בהסכמת השופט צבי זילברטל) דחה את ערעורו של גליק, מול דעת המיעוט של המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, שסבר שיש לקבלו בצורה חלקית. ביהמ"ש העליון עוסק בהרחבה בעיקר בשאלה האם יכול היה גליק להגיש מלכתחילה את תביעת הנזיקין לבית משפט השלום, או שהיה עליו לפעול במסלול המינהלי ולעתור לבג"ץ נגד הרחקתו מן ההר.

הדרך הנכונה: תקיפה במישרין

במישור העובדתי קובע עמית, כי המשטרה צדקה כאשר הגבילה את עלייתו של גליק להר לפני שש שנים, שכן התנהגותו הייתה עלולה להפר בצורה חמורה את הסדר במקום רגיש זה. עוד הוא אומר כי אין ספק שגליק ידע מנסיונו שהדרך לתקוף את ההחלטה היא בעתירה לבג"ץ, וכי החליט ביודעין לעקוף מסלול זה על-ידי הגשת תביעת נזיקין לבית משפט השלום - שלא היה צריך כלל לדון בה. ככלל, מדגיש עמית, הדרך הנכונה לתקוף החלטה מינהלית היא במישרין (בעתירה נגדה) ולא בעקיפין (בתביעת נזיקין כלפי תוצאותיה). התנהגותו של גליק גובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט, הוא קובע.

עוד עוסק עמית בהרחבה בשאלת האחריות הנזיקית המוטלת על הרשות המינהלית. מסקנתו היא: "אין 'שוויון מתמטי' בין סמכות סטטוטורית לבין חובת זהירות ברשלנות; 'מתחם הסבירות הנזיקי' של ההחלטה המינהלית הוא רחב יותר; 'שלא כדין' במשפט
המינהלי אינו בהכרח התרשלות בדין הנזיקי. בכל מקרה, לא די בהפרה של נורמה מינהלית כשלעצמה כדי להטיל אחריות בנזיקין, ההתרשלות בהפרת הנורמה צריכה להיות חמורה, ויש לבחון גם את הקשר הסיבתי והנזק".

המקרה של גליק, סבור עמית, הוא "עוולה היברידית": תביעת רשלנות בטענה להפרת נורמה מינהלית. במקרים כאלו, על בית המשפט להפעיל "מסנני אחריות" לפיהם יקבע האם יש מקום לקבל את תביעת הנזיקין. בין היתר, יש לבחון האם התובע מיצה את ההליכים בתחום המינהלי, והאם מדובר ברשלנות חמורה מצידה של הרשות. יש להביא בחשבון גם שיקולי מדיניות, חסינויות הניתנות לעיתים לרשות ושאלת אשמו התורם של התובע.

את קביעותיו בעניינו של גליק מתמצת עמית כך: "המשטרה פעלה כדין שעה שסירבה לאשר הרחקתו של המבקש מהר-הבית לאחר שהפר התחייבותו; המשטרה בחנה עניינו של המבקש מעת לעת, אך לא נתנה לו זכות טיעון במהלך בחינת עניינו; מחדל זה אינו מגיע כדי הפרה חמורה של זכות הטיעון; ספק אם יש קשר סיבתי לנזק של המבקש; גם בהנחה שנתקיים קשר סיבתי יש לדחות התביעה משיקולי מדיניות ובנסיבות המיוחדות של המקרה; דין התביעה
להידחות גם בשל חובת הקטנת הנזק עד כדי שלילה מלאה של הפיצויים".

דעת המיעוט: המשטרה התרשלה

בהסכימו בקצרה עם עמית, אומר זילברטל: "לפרשה הנדונה שני מאפיינים מובהקים שבגין כל אחד מהם, קל וחומר משקלם המצטבר, ראוי היה לחרוץ את גורל תביעת המבקש לשבט בעודה באיבה:
האחד, היותה של התובענה האזרחית שהגיש המבקש, על נתוניה הספציפיים, כסות בלבד לתקיפה ישירה של המעשה המינהלי, אשר הגשתה אולי עולה אף כדי שימוש לרעה בהליכים. המאפיין השני שלטעמי היה בו כדי לחרוץ את גורל התובענה, שיש לו זיקה למאפיין הראשון שצוין לעיל, הוא כישלון מוחלט של המבקש לעמוד בחובת הקטנת הנזק, עד כדי איון תביעתו כולה" - שכן כאמור הוא לא פנה למשטרה ולבית המשפט בבקשה לבחון מחדש את האיסור שהוטל עליו.

בדעת המיעוט סבר רובינשטיין, כי המשטרה התרשלה בכך שלא בדקה שוב בעצמה מדי פעם את האיסור שהטילה על גליק, בעוד החלטתה המקורית בעניינו הייתה סבירה. "גם העומד על משמר זכויות היהודים בהר-הבית מבין את הזהירות המופלגת הנדרשת שם, ומימוש
הזכויות צריך להיעשות בהסדר שמובילים גופי ממשל, ולא במעשי יחיד", הוא אומר.

לדעת רובינשטיין, "מיצוי הליכים אין משמעו הטלת חובה על הפרט להגיש תביעה לערכאה המינהלית המתאימה, כך שאם לא יעשה כן, תיחסם אפשרותו לתביעה נזיקית". לכן, העובדה שגליק לא עתר לבג"ץ - אין בה לכשעצמה למנוע ממנו פיצוי כלשהו. מצד שני, מאחר שגליק פנה לבית המשפט 11 יום בלבד לאחר שהוטל האיסור המקורי, ומאחר שכלל לא פנה למשטרה לפני הגשת התביעה - סבר רובינשטיין שיש לפצותו במחצית מהסכום המוקטן עליו הצביע המחוזי, דהיינו 46,750 שקל.

גליק חויב בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל. את גליק ייצגה עו"ד איריס אדרי, את המדינה ייצגה עו"ד מלי אומיד-ברגר, ואת האגודה לזכויות האזרח - עו"ד דן יקיר.