לפני מספר ימים חתם נשיא ארצות הברית על צו המגביל את כניסתם של אזרחי 7 מדינות מוסלמיות (סוריה, אירן, עירק, לוב, סומאליה, סודן ותימן), לארה"ב. פעולה זו עוררה מהומה גדולה בעולם המתכווץ שלנו, זה הגאוגרפי, ולא פחות ממנו בעולם הפוליטיקלי קורקט, ההולך ויורד מגדולתו, אך כושר הבעיטה המיוחד של מרכיביו השונים, והתקשורת בכללם, עדיין נותר לו. אלפי אנשים, שהורגלו להניח כי בסל הקניות המשוריין שלהם, המעוגן באורחות חייהם, שוכן לו בנינוחות ולבטח גם כרטיס טיסה לכל מקום אליו יחפצו להגיע - הופתעו מרה. כאשר החלו הראשונים, בני דת האיסלאם, לחזור נבוכים משדות התעופה לבתיהם. ריחפה מעל כולם השאלה: האומנם? דווקא ארה"ב, ערש ההגירה החופשית, מזה מאות בשנים (מחוץ ליהודים ערב מלחמת העולם השנייה, ע"ע תולדות מסעה של הספינה סנט לואיס, כאשר בהוראה ישירה של הנשיא דאז, פרנקלין דלאנו רוזוולט, הודיעה ארצות הברית על סירוב מוחלט וסופי, לקלוט את הפליטים היהודיים שעל סיפונה), היא שפצחה בשירת העצמאות?
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
