אזעקות צבע אדום באזור מוא"ז אשקלון, עוטף עזה ולכיש

לצערנו הנורא אין זה פיגוע הטרור הראשון ברחוב הגיא בו ממוקמת ישיבתנו, ישיבת עטרת ירושלים. הרבה נשמות עלו בו למרומים, כולל ארבעה תלמידים מישיבתנו. גם בכל מלוא הארץ יש טרור. ואנו שואלים: עד מתי?

בחלק הראשון של המאמר¹ עמדתי בקצרה על אופיו של הארגון, ועל החריגים הקיימים בו בהשוואה לסוכנות הסעד לפליטים של האו"ם, שהיא המסגרת המקובלת במערכת הבינלאומית לטיפול בפליטים בכלל ובפליטי מלחמה בפרט ברוב המאה ה-20. בהמשך, תוארו האבסורדים עליהם מתבסס הניהול השוטף של ארגון זה, הבזבוזים הכספיים הנובעים משימוש מושחת בכספי התרומות שהוא מקבל ועל הנזקים שהוא מסב לכל הגורמים הקשורים בו. בחלק זה אני מבקש לעמוד על המשמעות האידיאולוגית והסימבולית שבשלן הוגדר ונבנה הארגון כפי שהוא, על המשמעות ארוכת הטווח של הניסיונות להמשיך את קיומו מבלי להפיק לקחים מהניסיון שהצטבר בלמעלה מ-60 שנות קיומו ומכוונת הערבים לנסות ולשמרו כמכשיר פוליטי, חינוכי וסימבולי להנצחת הסכסוך.

התקשורת הישראלית עוסקת לאחרונה במסע של הפחדה עצמית לגבי האפשרות של צעדה המונית של עזתים לעבר הגדר המקיפה את הרצועה. השאלה הנשאלת בהקשר זה היא כיצד להגיב ולבלום גל של אזרחים המתנפלים על הגדר בלי שיתרחש מרחץ דמים. הבעיה כלל איננה פשוטה, ומחייבת היערכות מבעוד מועד של כוחות צה"ל סביב רצועת עזה. חזקה עליהם שהם נוקטים בצעדי הכוננות המתבקשים.

אינני שותף להיגד "אבו מאזן ירד מהפסים" אלא שבעקבות התבטאותו האחרונה של מחמוד עבאס, שכינה את שגריר ארצות הברית בישראל "בן כלב", יש הסוברים כי הנ"ל "ירד מהפסים". ואין לך איוולת גדולה מזו.

בקרב תושבי רצועת עזה שורר זעם גדול בעקבות נאומו של מחמוד עבאס ב-19 במרס שבו הודיע כי ינקוט סנקציות חדשות נגד הרצועה בעקבות ניסיון ההתנקשות בחייו של ראש הממשלה ראמי חמדאללה.