אני מקדים את העיון בפרשת "קדושים". השנה אנחנו חווים את ימי חול המועד פסח כשמלוות אותנו דאגות קיומיות ממשיות לעתידו של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. הבית שנועד להיות ביתו של עם בן-חורין בארצו - ארץ ישראל.
בימים אלו, כשהמרחב הציבורי בישראל כורע תחת נטל החששות מהאימה, שטומן בחובו המחר וכורע תחת נטל המחלוקות הקשות והדו שיח רווי העוינות האלימה, הפניית המבט והעיון בפרשת "קדושים" היא בבחינת משב רוח רענן. מאחר שהשנה היא שנה מעוברת קוראים את פרשת "קדושים" לא יחד עם פרשת "אחרי מות".
הלל הזקן בחר את הביטוי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", המודגש בפרשת "קדושים" כעיקר התורה. לו הייתי נדרש לבחור נדבך אחד חשוב לכינון החוקה המוסרית של עם ישראל, הייתי בוחר את פרשת "קדושים" ובמיוחד את פרק י"ט בספר ויקרא בלי קשר לשאלה אם אני אדם דתי או חילוני, מאמין או אתיאיסט. כבשה אותי רוח הָרֵעוּת והאיסור "לֹא תִּשְׁנָא אֶת אֲחִיךָ בִּלְבָבְךָ". בפרשת השבוע שלנו מודגשים נדבכי הָרֵעוּת - "אָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹך" והסלידה מהשנאה כנדבכי היסוד לכינון הקיומיות היהודית שלנו בארץ ישראל. אני נלהב לאמץ את זקיפות הקומה של הקיומיות היהודית שלבה נושם אהבה וְרֵעוּת.
כשאני קורא את פרשת "קדושים", במיוחד את פרק י"ט בספר "ויקרא", אני חש בעת הקריאה הבלטה והרחבה משמעותית של עשרת הדיברות. ההרחבה באה לידי ביטוי בהקשרים הרבים הפרוסים במישוריות החברתית והאנושית. בעשרת הדברות בספר 'שמות" פרק כ' מושמע דיבר קצר המורה על שמירת השבת, "כִּי שֵׁשֶׁת -יָמִים עָשָׁה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וְאֶת-הַיָּם... וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרֵךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְּקַדְּשֵׁהוּ" (שם פסוק י"א), ואילו בפרשת "קדושים" בספר "ויקרא" אני היהודי האתיאסט חש את מלוא עוצמת ההרחבה במישוריות המקדשת ערכי משפחה -"אִישׁ אֶת אָבִיו וְאִמּוֹ תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמְרוּ". לשבת יש לא רק צביון דתי, אלא ביטוי של התלכדות משפחתית.
המשמעות של קדושת הַשַּׁבָּת בעשרת הדיברות, כפי שקראנו בספר "שמות" וגם בעשרת הדברות בספר "דברים" קיבלה ביטוי נוסף בפרשת "קדושים" בספר "ויקרא" בהדגשה החשובה של ערכי משפחתיות חמה ואוהבת המובלטת ביום השבת. לאחר שבוע, שכל בני המשפחה כרעו תחת נטל מלחמת הקיום והמחויבויות לפרנסה, אחרי שבוע, בו כל אחד הקדיש זמן רב להיות עם עצמו ועם שלל המחויבויות לעבודה, הרי ביום השבת הפנים מופנות רק לעבר המשפחה. ביום השבת יש לכל אחד מאתנו מחויבות ליצוק את הנדבך הקיומי שלנו כעם עדוי בביטוי רוחני, הפונה אלינו לקיים תלכיד משפחתי חם ביום השבת.
השם "קדושים" נקשר לחברה השומרת שבת, ולקדושה זו נקשרים באופן המרגש ביותר ערכי הכיבוד והשמירה של ערכי המשפחה. פרק י"ט בפרשת "קדושים" אינו רק הרחבת תכני עשרת הדברות, אלא הוא גם מרחיב בתוספות משלו לעשרת הדיברות הקיימות, הדיברות החקוקות על אבני הברית. דוגמה לכך הביטוי בפסוק י"ח: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
לדיבר הנוסף בפרשת "קדושים" המתייחס למחויבות לאהוב את הָרֵעַ, קבע בנחרצות הרב הלל הזקן, שזו כל התורה: "זוֹ הִיא כָּל הַתּוֹרָה עַל רֶגֶל אַחַת וּמֵאִידָך זִיל גְּמוֹר" (צא ולמד...). האהבה לְרֵעֲךָ כמוך מקבלת ביטוי אנושי ומוסרי בפניה של פרשת "קדושים" לכל אחד מאתנו לגבש בתוכו דפוסי חיים של אהבה נקייה. לא לתת מקום לאירועים מצערים מהעבר להשתלט על מערכות היחסים בהווה. לא לתת להתחשבנויות כאובות מהעבר לפקוד את חיינו בהווה - לא לתת לשנאה להדיח את האהבה".
עלינו לגבש אהבה, שבכל מתחמי חייה אין בכלל מקום לתופעה כמו שנאה. האהבה בפרשת "קדושים" זו אהבה, שאינה יודעת מה זו שנאה, כפי שבא לידי ביטוי בפסוק י"ז, הפונה אלינו בתחינה שאפילו "לֹא-תִּשְׁנָא אֶת-אַחִיךָ בִּלְבָבְךָ." אין מקום לשנאה נסתרת בלב ובוודאי שאין מקום לפרץ של שנאה גלויה ברחובותינו, מה שלמרבה הצער, אנחנו עדים לו בחיינו כאן בארץ יום-יום.
יישום ערכי האהבה בפרשת "קדושים" מבטיח לנו קיומה של חברה מוסרית ואנושית. יישום ערכי האהבה בפרשת "קדושים" תובע מאתנו לא לתת מקום לנטירת שנאה "לֹא תִּקּוֹם וְלֹא תִּטּוֹר", זו חברה שחייבת להיות שונה מהמקובל בכל חברה, כשהיא מתייחסת אחרת לכל אלו שבכל חברה הם מדדים בשוליה. בחברה היהודית, שאנחנו מקיימים כאן, אין מקום לאנשים המדדים בשולים - הם ככל האדם "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ." (פסוק ל"ד)
הקדושה המזדקרת מפרשת "קדושים" אינה קדושה פולחנית, זו קדושה עדויה במישוריות מעשית, זו קדושה המחייבת אותנו יום-יום בכל מעשה ובכל אמירה להתחבר אל היושר האנושי אל הטוב. להתחבר אל "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ", כנאמר בפסוק ב', מחייב אותנו לעשייה יומיומית המתחברת אל היושר של "לֹא תִּגְנְבוּ, לֹא-תְּכַחְשׁוּ וְלֹא תְּשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (פסוק י"א) מחייב אותנו לרגישות סוציאלית כלפי אדם המועסק על ידינו - "לֹא-תָּלִין פְּעוּלַת שָׁכִיר אִתְּךָ" (פסוק י"ג), ועליך לשלם באותו יום שהוא עובד את שכרו - "עַד-בֹּקֶר" (פסוק י"ג).
