מדוע עליתי ולמה נשארתי

לפני חמש שנים עליתי ארצה מארה"ב. מיד עם הגיעי ארצה התגייסתי לצה"ל כחייל בודד וחלפו להן שנתיים מאז שהשתחררתי. מדי שנה אני טס לארה"ב לבקר את משפחתי וחברי, ובכל ביקור שאלתי את עצמי: מדוע אני חי בארץ?

השאלה המדויקת יותר היא: מדוע בכלל עליתי לארץ? השאלה הזו מלווה אותי, ואני יכול להצביע על כמה זכרונות ורגעים משמעותיים. עוד כשהייתי נער לקחתי חלק פעיל בתנועה במסגרת המשלחת לפולין ביום השואה, ולאחר מכן הגעתי לארץ בפעם הראשונה ביום הזיכרון וביום העצמאות. במהלך השבוע הזה נחשפתי לנקודה השפל הגדולה ביותר בהיסטורית העם היהודי ומיד לאחר מכן חוויתי את השיא של העם היהודי. הבנתי מהי ציונות באמת ולא רק מה שמספרים לנו ב-Sunday School. הגעתי למסקנה שזו האחריות שלי כיהודי אשר חי בתפוצות להגן על מדינת ישראל, ממש כפי שהיא מחייבת את אזרחיה. הרגשתי שזוהי חובתי המוסרית גם אם לא החוקית. באותה התקופה חלמתי לחזור לארץ כדי להתגייס לצה"ל, והחלום שלי התגשם עם סיום התואר שלי באוניברסיטה.

במקרה, מאז שעליתי ארצה, כל ביקורי בארה"ב התקיימו בחודש בו חלים יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. בביקורים הללו במולדתי נפגשתי עם חברים בערים רבות, מניו-יורק ועד לוס אנג׳לס. לכל חברי יש דירות הרבה יותר יפות מהדירה שלי בתל אביב, יש להם מכוניות יפות יותר מהמכונית שאין לי, ואין לי ספק שכולם מרוויחים יותר ממני למרות שלמדנו יחד באותה האוניברסיטה וגרנו ביחד באותו בית אחווה.

בארה"ב ישנן חנויות כלבו גדולות ומרשימות, שירות לקוחות ברמה הגבוהה ביותר, ואי-אפשר לשכוח את וולמארט. קל מאוד להתדרדר למצב של לשקול את האופציה לחזור לחיים שנראים הרבה יותר נוחים ופשוטים. אם הנוחות לא מספיקה, אני מתחיל לחשוב: איך זה היה יכול להיות אם הייתי גר במקום שהוא במרחק קצר מאמא,מאחי ומכל משפחתי? הרי לא תהיה סיבה להתגעגע אליהם בחגים וימי ההולדת.

אני, כעולה חדש, אשם בכך ששכחתי את התשובה לשאלה "מדוע עליתי לארץ". שכחתי איך ולמה הגעתי למדינת ישראל, ואין תזכורת יותר טובה מהשבוע בו מציינים את יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות - אותו שבוע מיוחד ועמוס רגשית שגרם לי להתאהב במדינת ישראל, בחברה הישראלית וברעיון הציוני.

בשבוע הזה אני נזכר במה שהעם היהודי חווה כאשר לא היה לו לאן לברוח במהלך השואה. אלפי צעירים מתכנסים יחד כדי לשמוע סיפורים של ניצולי שואה, כדי שניזכר מה היה ובכדי שלא נשכח בעתיד.

כאמריקני הכרתי רק את יום הזיכרון המקורי, שהוא לא יום עצוב, אלא יום שהעם מנצל כחופשה. משפחות יוצאות לפארקים כדי לעשות על האש והקניונים נפתחים מוקדם יותר עם מבצעים מיוחדים לאותו יום. חטפתי הלם כאשר חוויתי את יום הזיכרון הראשון שלי בארץ, כאשר ראיתי שכולם יודעים מה זה צבא ומה זה מלחמה. האזרחים מכבדים את היום ושומעים את סיפוריהם של אלפי גיבורים שנפלו, כדי שהעם שלנו יוכל להסתובב חופשי ובטוח.

האירוע הכי משונה עבורי כאמריקני שבא לארץ, הוא המעבר החד מהעצב של יום הזיכרון לשמחה של יום העצמאות. העם חוגג את הקמת המדינה עם מילות ההמנון, "התקווה", שאומרות שהגיבורים שנזכרים בהם ביום הזיכרון לא נפלו לשווא, כי להיות עם חופשי בארצנו זה לא רק המנון אלא המציאות והאפשרות לקיים את החיים בזכותם.

השבוע הזה גרם לי להתאהב במדינת ישראל, והשבוע הזה משאיר אותי במדינת ישראל. החברה הישראלית היא ייחודית ומיוחדת ואני גאה שבחרתי להיות חלק ממנה. יום הולדת 70 שמח, ישראל!