למוסד הבוררות של מפלגת העבודה אין סמכות לדון ביחסי עובד מעביד שבין עובדי המפלגה למפלגה. כך קבע (9.3.04) בית הדין האזורי לעבודה בנצרת.
בפני בית הדין הובאה תביעתו של סלימאן עארף, עובד של מפלגת העבודה, שהחל עבודתו במפלגה בשנת 1982. בשנת 1996 הופחת היקף עבודתו לחצי משרה. העובד ביקש להורות למפלגה לקיים החלטה של המוסד לבירור עתירות שניתנה בעניינו בשנת 2001, ולפיה על המפלגה להשיבו לעבודה בהיקף של משרה מלאה ולשלם לו הפרשי שכר, מאחר ותנאי העסקתו הורעו שלא כדין.
בתביעתו, שהוגשה באמצעות עו"ד תאופיק רבאח, טען עארף כי סעיף 47(3) לחוקת המפלגה קובע, שלמוסד לבירור עתירות יש סמכות לבקר ולפקח, בין היתר על: "דרגות המשכורות של עובדי המפלגה וזכויותיהם, במטרה לשמור על התאמתם לחוקת העבודה של עובדי מוסדות ההסתדרות. תשלומי האש"ל ותשלומים הניתנים לעובדים לשם שמירה מפני חריגות כלשהן".
מסעיף זה ניתן ללמוד, טען התובע, כי המוסד מוסמך לדון בעתירת התובע, ובעתירות שעניינן זכויות עובד המפלגה הנוגעות ליחסי העבודה בינו לבינה. הסעיף האמור גם קובע את חובתה של המפלגה להתאים את תנאי העבודה של עובדיה לחוקת העבודה של עובדי מוסדות ההסתדרות, ועל-פי חוקת העבודה האמורה קמה הזכות לעובדים לפנות למוסד בוררות פנימי (רשות השיפוט), ומכאן שלעובדי המפלגה קמה הזכות לפנות למוסד.
"לנגד עיניהם של מכונני החוקה", הוסיף התובע וטען, "עמדה השאיפה להימנע מבירור סכסוכים פנימיים מחוץ לכותלי המפלגה".
כן טען, כי בפני המוסד הוגשו והתבררו עשרות או מאות עתירות של עובדי המפלגה בנוגע לזכויותיהם, והנתבעת לא העלתה את הטענה בדבר חוסר סמכותו של המוסד לדון בהן.
מנגד, העלתה מפלגת העבודה שיוצגה על-ידי עו"ד תמר גולן, טענה עקרונית, לפיה על-פי מטרותיו, סמכויותיו ותפקידיו של המוסד לבירור עתירות כהגדרתן בחוקת המפלגה, אין סמכות לברר עתירות שנוגעות לתביעה של יחיד הנעדרת כל אופי ציבורי, והנוגעת ליחסי העבודה שבין המפלגה לעובד המפלגה. משום כך, טענה עו"ד גולן, החלטת המוסד לבירור עתירות שחייבה את מפלגת העבודה להשיב את העובד לעבודה ולשלם לו את הפרשי השכר שתבע, הינה בטלה וחסרת נפקות.
עוד טענה עו"ד גולן, כי חוקת המפלגה מהווה חוזה בין המפלגה לבין חבריה, וזכותם של חברי המפלגה לקבל סעד מבית המשפט, ככל שהדבר דרוש למניעת סטייה או חריגה מהוראות החוקה. מאחר ויש לראות את החוקה כמעין חוזה, הרי שיש לפרש הוראותיה ולשונה על-פי כללי הפרשנות המקובלים לעניין חוזים, וזאת תוך התחשבות בעובדה שעסקינן במפלגה פוליטית בעלת אופי ציבורי.
בפסק הדין שניתן על-ידי השופטת ורד שפר נדחתה התביעה, וזאת לנוכח קביעת בית הדין, כי למוסד לבירור עתירות לא היתה סמכות לדון בתביעה של עובד מפלגה שעניינה הגדלת היקף משרתו ותשלומי השכר הנובעים מכך.
השופטת שפר קבעה תחילה, כי "הנתבעת הינה מפלגה אשר מבחינת אישיותה המשפטית הינה בגדר אגודה עותומנית. הלכה פסוקה היא, כי חוקתה של מפלגה הינה בעלת משמעות, אופי ותוקף של חוזה בין המפלגה לבין חבריה... לא מצאנו בחוקה התייחסות לחברי המפלגה, אלא בכובעם ככאלה, ולא תמצא בה כי ניתנה הדעת (אלא כדרך אגב), לזכויותיהם או מעמדם של עובדי המפלגה בכובעם ככאלה, בין אם הינם נמנים על חבריה, ובין אם לאו".
"סיכומו של דבר, מסקנתנו מהאמור לעיל הינה כי אין לראות בחוקה כבאה להסדיר את מערכת היחסים שבין המפלגה לבין עובדיה, ובהתאם לכך יש גם לפרש את אותם סעיפים המזכירים את העובדים".
בית הדין פירש את החוקה כמכשיר המסדיר את תפקודה של המפלגה כגוף פוליטי בלבד, ואין בכוונת החוקה להסדיר את מערכת היחסים שבין המפלגה לבין עובדיה. עוד קבע בית הדין, כי נוכח מהותה של חוקת המפלגה וכן לנוכח האמור בסעיפי החוקה הנוגעים לסמכויות המוסד לבירור עתירות, הרי שלמוסד לא הוקנתה סמכות לדון בתביעות של עובדי מפלגה הנוגעים להיבטים של יחסי עבודה.
כמו כן, דחה בית הדין את טענת התובע לפיה המוסד מהווה טריבונל פנימי שהצדדים הסכימו להכפיף עצמם לסמכותו לדון בנושאי יחסי עבודה שביניהם.
עם זאת, לא חסך בית הדין את ביקורתו ממפלגת העבודה: "נוסיף ונבהיר, כי איננו מתעלמים מטענת התובע, לפיה הנתבעת לא טרחה למצות את הליכי הערעור על הכרעת המוסד (יהא כינויים אשר יהא), כפי שמפורטים בחוקה. אכן, מוצאים אנו טעם לפגם בכך שהנתבעת בחרה בהתעלמות גרידא מהכרעת המוסד, במקום לתקוף אותה, בין על דרך מצוי ההליכים על-פי החוקה, ובין על דרך פנייה לבית הדין. יחד עם זאת – אין בהתנהגותה זו של הנתבעת – כדי להקנות סמכות למוסד, מקום בו זו אינה מוקנית לו".
"הוא הדין ביחס לעובדה שביחס למקרים הנוגעים לעובדים אחרים אליהם הפנה התובע – בחרה הנתבעת להתדיין עם עובדיה בפני המוסד, מה גם שהחומר שהומצא לנו מטעמו לתמיכה בטענה זו, היה חלקי למדיי, וגם בעובדה זו אין כדי להקנות סמכות למוסד בעניין נשוא הדיון שבפנינו, והנתבעת אף טענה בפני המוסד כי להשקפתה מן הראוי לברר את המחלוקות המדוברות בפני בית הדין לעבודה, דבר שצויין בהכרעת המוסד, שראה בעובדה שטענתה האמורה לא הועלתה בשלב המקדמי של הדיון – כמשתיקה אותה מלהעלותה".
עב 1709/02 סלימאן עארף נ' מפלגת העבודה הישראלית
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
