נשיאת בתי משפט השלום במחוז המרכז, עינת רון, דחתה (יום ג', 22.6.21) את בקשתם של ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נוה, ורעייתו בר כץ לבטל את כתב האישום נגדם. השניים מואשמים במעבר בנתב"ג במרמה בספטמבר 2018, כאשר נוה סייע ל-כץ - אז בת-זוגו - לצאת מן הארץ והיכנס אליה בלא לעבור את הרישום הממוחשב, וזאת כדי להסתיר מרעייתו דאז את יחסיהם.

כתב האישום הוגש בדצמבר 2018 וטרם ניתן לו מענה, בשל בקשות מקדמיות רבות של נוה וכץ. על כך אומרת רון בסוף החלטתה: "בית המשפט לא יתן יד להימשכות הליכים שלא לצורך והגשת בקשות שהיה מקום להגישן עוד בתחילה". היא קבעה שהמענה לכתב האישום יימסר בחודש הבא. הבקשות הנוכחיות היו לביטול כתב האישום בטענה שהוא הוגש ממניעים זרים של רדיפה כנגד נוה, ולקבלת מידע רב שאמור היה לסייע בטענה שהוא מהווה אכיפה בררנית בשל העדר כתבי אישום דומים בעבר. רון דחתה את שתי הטענות.

רון מזכירה, כי בית המשפט לא יתערב בהחלטתה של התביעה להגיש כתב אישום, אלא במקרים חריגים במיוחד. "המקרה דנן אינו אחד מאותם מקרים חריגים שבהם נגועה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני שיש בו כדי לחייב התערבות בשיקול דעתה של המשיבה. ההחלטה להורות על הגשת כתב אישום כנגד הנאשמים, ובפרט הנאשם 1, לא הייתה רק בשל מעמדו הציבורי של הנאשם. לו היה זה השיקול היחיד בלתו אין, יכול היה שהייתה מתעוררת תחושת אי-נוחות באשר לנסיבות הגשת כתב אישום. אלא, שכפי הצהרת המאשימה, שיקולים אלה, אף אם באו בחשבון במסגרת שיקוליה, לא היו שיקולים מכריעים בהחלטתה.

"...לא מצאתי כי השיקולים אותם בחנה המאשימה נשקלו ממניעים זרים או במזיד ויש בהם משום תוצאה מפלה שיש בה כדי להורות על ביטול כתב האישום. אינני מקבלת את טענת הנאשמים שלפיה העובדה כי העבירות שבוצעו, לכאורה, על-ידי הנאשמים, אינן קשורות למעמדו הציבורי של נאשם 1, יש בהם כדי למוטט את השיקול השני שעל המאשימה לשקול בבואה להכריע האם יש להורות על הגשת כתב אישום כנגד הנאשמים. האינטרס הציבורי הינו אחד מהשיקולים אותם מחויבת המאשימה לשקול בבואה להחליט האם להורות על הגשת כתב אישום".

רון ממשיכה ודוחה את שורת הטענות של נוה וכץ לאכיפה בררנית. היא מזכירה, כי השניים כבר קיבלו מהפרקליטות מידע על כתבי אישום קודמים בנסיבות דומות, וגם אם מדובר בשינוי של מדיניות התביעה - אין בכך כדי לבסס טענה של אכיפה בררנית. "לו תתקבל טענה מסוג זה, אזי לעולם לא תתאפשר אכיפתה של עבירה חדשה כלשהי ולעולם תועלה טענה של אכיפה בררנית", היא מעירה. עוד אומרת רון, כי העדרו של נוהל להגשת כתבי אישום במקרים כאלו אינו מלמד על אכיפה בררנית. גם העובדה שזהו המקרה היחיד בו כתב האישום הוגש בידי הפרקליטות (ולא בידי תביעות המשטרה) אינה מסייעת לטענה זו, שכן הייתה לכך הצדקה נוכח מעמדו של נוה.

"השאיפה, ככלל, היא להעמיד לדין את המעורבים בביצוע עבירות. עם זאת, התביעה רשאית, במקרים חריגים ועל יסוד קריטריונים מוגדרים, ברורים ושוויוניים להחליט שלא להגיש כתב אישום כנגד אחרים. בגיבוש עמדתה, מוטל על התביעה להביא בחשבון מכלול של שיקולים ולייחס להם משקל ראוי, בהם מהות העבירה, נסיבות ביצוע, מספר מבצעי העבירה וחלקו המוחלט של כל אחד מהמעורבים", ממשיכה רון. "בענייננו טוענים הנאשמים כי העבירה שבוצעה על ידם לכאורה היא זניחה, טענה זו מקומה להתברר לאחר הצגת ראיות ושמיעת עדויות ולא בשלב זה של ההליך".