פסק דין בעליון: בושם שאנל, הרמב"ם והרב קוק

המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, ניל הנדל, מוצא מקורות במשפט העברי להכרעה בסכסוך בין יצרנית הבשמים הצרפתית הנודעת שאנל לבין חברת סנט וויש הישראלית, ובמבט רחב יותר - לקניין רוחני בכלל ולסימני מסחר בפרט. הנדל הורה (יום א', 31.10.21) לבית המשפט המחוזי בתל אביב לשוב ולדון במחלוקת, תוך שהוא מקדיש תשעה מבין 31 עמודי פסק דינו למשפט העברי.

הנדל מציג את המחלוקת: "סנט וויש רוכשת בקבוקי בשמים יוקרתיים - וביניהם גם בשמים של שאנל - ומעבירה את תכולתם לבקבוקונים קטנים יותר. אלה נמכרים תוך ציון שם הבושם המקורי ושם יצרניתו, במחיר נמוך ממחיר הבקבוק המקורי. פעולה זו של 'ביקבוק מחדש' מאפשרת למשיבה למכור בשמים יוקרתיים גם למי שנמנע מרכישת בקבוק הבושם המקורי עקב מחירו. השימוש בשמה של שאנל ובשם הבשמים - שהם סימני מסחר רשומים בישראל - על גבי הבקבוקונים ובמסגרת פרסומם, הוא שעומד במרכזו של הליך זה".

שאנל טענה, כי סנט וויש מפרה את זכויותיה בכך שהיא מוכרת מחדש את הבשמים מתוצרתה, בנימוק של הטעיית הצרכן, חשש מפני נזק ואיסור על עצם השימוש. בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת תמר אברהמי) הורה לסנט וויש לתקן מספר היבטים בפעילותה וקבע שבמצב זה היא רשאית להמשיך ולשווק את הבשמים בבקבוקונים משלה. הנדל הורה לה לשוב ולדון בשאלת שינוי תכונות הבושם בעת העברתו לבקבוקונים בידי סנט וויש, והאם שינוי זה עלול לפגוע בבריאות הציבור.

חוטים מצמר גפן בביירות

בפרק המשפט העברי מביא הנדל פסיקה המתחילה בימי הרמב"ם ומגיעה עד פוסקי השנים האחרונות. הוא אומר: "עם התרבות סימני המסחר והתחזקות מעמדם בשוק התרבו גם המשתמשים בהם ללא רשות, ופוסקי ההלכה נדרשו לתת את הדעת לשאלה זו. המשוכה המרכזית שבה נתקל המשפט העברי במישור זה היא התייחסותם של דיני הקניין בהלכה, ככלל, לחפצים ועצמים בעלי ממשות פיזית. הקושי הוא כפול פנים. ראשית, לא ברור באיזו מידה יוצר סימן המסחר הוא בעל זכויות קניין במובן הרגיל של המונח. שנית - והדברים קשורים - שמו של יוצר הסימן הוא דבר מופשט ולא פיזי. בנסיבות אלה פנו הפוסקים לאפיקים אחרים, וניסו למצוא עילת תביעה ליוצריהם של סימני מסחר במסגרת ענפי משפט אחרים, תוך הדגשת היסודות של נזק, הנאה ממאמציו של הזולת ודיני התחרות ההוגנת".

תשובה אחת אותה מצטט הנדל היא של ר' חיים פלאג'י, מגדולי חכמי טורקיה במאה ה-19, בנוגע למכירת חוטים מצמר גפן בביירות הדומים לאלו של השואל שהיו מסומנים בסימן מסחרי. תשובה נוספת היא של ר' מלכיאל צבי הלוי טננבוים, שפעל באותה מאה בבלארוס ובפולין (בעל "דברי מלכיאל"), ועסקה בתחרות על "מים מתוקים ומריחים" שגם עליהם היה לשואל סימן מסחרי. "לשניהם ברור שיש למצוא דרך לאסור על השימוש בסימן המסחר של האחר, תוך שימת דגש על החשש מפני פגיעה כלכלית בבעל הסימן. שניהם גם פוסקים כי ניתן למנוע זאת הלכה למעשה", אומר הנדל.

"חיי מסחר שוקקים ומפותחים דורשים הגנה על סימני מסחר", ממשיך הנדל. "אין כיום פוסק שמתיר את השימוש בסימני מסחר של אחר. פוסקי ההלכה בני זמננו דנו בנושא מזוויות שונות, וביססו את מסקנותיהם על יסודות שונים... יש שקבעו כי הבסיס לאיסור על שימוש בסימן מסחר של אחר הוא דיני התחרות ההוגנת... אפשרות נוספת היא לקבוע כי כיום 'מנהג הסוחרים' או 'תקנת הסוחרים' הם שסוחר אחד לא ישתמש בשמו של סוחר אחר, נוכח ערכם הרב של המוניטין בחיי המסחר כיום... גישה מעניינת מציעה לפרש את האיסור על 'גניבת דעת' כמקנה לבעליו של קניין רוחני זכות ייחודית להשתמש בו".

כללי מוסר במשפט העברי

הנדל מוסיף: "לענייננו החשיבות אינה טמונה דווקא בגישה המדויקת של כל אחד מהפוסקים, אלא התמונה העולה מן המכלול. דומה כי ההכרה הגורפת כיום במעמדם של סימני המסחר אינה רק על-רקע הפגיעה בפרט, אלא נובעת מהבנת תפקידם של סימני המסחר במציאות הכלכלית המודרנית, קרי השוק, שממנה לא ניתן להתעלם... הצרכן מוגן מפניה הטעיה ביחס לתכונות המוצר במסגרת דיני המכירה. ברם, מעבר להגנה על הצרכן, המשפט העברי מפנה את מבטו גם אל המשתמש בסימן.

"...אונאת הממון, דיני הטעות והאיסור על גניבת דעת הם יריעות שונות של מטריית האיסור. חלק מהדינים מתמקדים בזכותו של הצרכן ובהגנה עליו, וחלקם מתמקדים בפגם שנפל במעשי המוכר ובאיסורים החלים עליו. ככל שמעשיו של המוכר כרוכים בהטעיה, הרי שיש בהם אף משום גזל מצדו של המוכר, היה ולא יבוטל המקח והממון יוחזר לבעליו".

הנדל מסכם: "השיטה מתבססת על איסורים שנגזרים מכללי מוסר במשפט העברי. אין לרמות, אין להטעות, אין לגנוב דעת. השוק רשאי - ואף חייב - להשתנות. אך הוא חייב להיות הוגן והגון, תוך שימוש ב'מהלכים' אבל גם בהליכות והלכות. זהו שימוש אחר בדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק - 'הישן יתחדש והחדש יתקדש'". השופטים דוד מינץ ויוסף אלרון הסכימו עם הנדל. את שאנל ייצגו עוה"ד שי ישראל וחוסני זועבי, ואת סנט וויש - עוה"ד סער גרשוני ורן גרינוולד.