העליון: לבעל מונופול אסור לגבות מחיר מופרז

לבעל מונופול אסור לקבוע מחיר מופרז, ואם יעשה זאת - ניתן להגיש נגדו תביעה ייצוגית. כך קובעת לראשונה (יום ג', 26.7.22) שופטת בית המשפט העליון, ענת ברון. לדבריה, זהו חלק מן האיסור הקבוע בחוק התחרות הכלכלית, ולפיו לבעל מונופול אסור לקבוע מחיר בלתי הוגן תמורת נכס או שירות.

ברון מציינת, כי ידוע שקביעת מחיר נמוך מדי בידי מונופול במטרה לדחוק מתחרים מהווה הפרה של החוק; כעת מתווסף איסור על קביעת מחיר גבוה מדי. זאת, כיישום החזקה הקבועה בחוק, לפיה קביעה
של רמת מחירים או מכירה בלתי הוגנים של הנכס או של השירות שבמונופולין מהווה ניצול לרעה של המעמד המונופוליסטי בשוק. קביעה זו תשפיע על מספר הליכים ייצוגיים התלויים ועומדים בבתי המשפט המחוזיים ובבית המשפט העליון, בין היתר נגד חברת תנובה, ספקית הגז נובל אנרג'י וחברת בזק.

לדברי ברון, האיסור על גביית מחיר מופרז דרוש על-מנת למנוע ניצול של הצרכנים ולצורך התמודדות עם יוקר המחיה. עם זאת, אכיפתו של האיסור מחייבת את בית המשפט להתערב בדיעבד במחירים בשוק חופשי, בין היתר משום שהיא עלולה דווקא לפגוע בתחרות ובצרכן - ועל כן יש לעשות זאת בזהירות ובריסון. יש להישמר מפני התערבות מזיקה בתחרות החופשית, שבסופו של דבר תפגע בתמריצים של הפירמות הפועלות בשוק להתייעלות ולחדשנות. כן יש להימנע ממצב שבו בית המשפט יהפוך למאסדר-על של המחירים, מדגישה ברון.

ברון קובעת את אמות המידה ליישומה בישראל של מה שמכונה "עילת המחיר המופרז" (המוכרת בעיקר באיחוד האירופי אך לא בארה"ב). לדבריה, המחוקק בחר במודע לאמץ עילה זו, כפי שניתן ללמוד מן ההיסטוריה החקיקתית של חוק התחרות, והכרה בה עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק. הסוגיה העיקרית היא אופן יישומה, מדגישה ברון. תנאי סף הוא היותה של הפירמה הנתבעת בעלת מונופולין בשוק הרלוונטי, בהתאם למבחנים הקבועים בחוק התחרות הכלכלית ("מי שמחזיק ביותר ממחצית מכלל האספקה או הרכישה של נכסים או שירותים בשוק מסוים, או לחלופין בעל כוח שוק משמעותי ביחס לאספקה או רכישה כאמור").

בהמשך לכך יש לעשות שימוש במבחן דו-שלבי המבוסס על שיקולים כלכליים. בשלב הראשון נבחנת מידת מופרזותו של המחיר המונופוליסטי ביחס למחיר שהיה נגבה בתנאים של תחרות בשוק, וזאת באמצעות מבחני עזר מקובלים (עלויות המוצר/השירות, השוואה למחיריהם של מתחרים ושיעורי הרווח של בעל המונופול). ככל שנמצא שהמחיר המונופוליסטי מופרז, הרי שבשלב השני הנטל עובר אל בעל המונופולין - להראות שישנם טעמים טובים לקבוע, כי המחיר הוא בכל זאת הוגן (למשל: שהוא נחוץ כדי לממן השקעות נוספות).

השלב השני של המבחן דרוש על-מנת למנוע תוצאה שרירותית, וכדי לוודא כי התועלת הכלכלית בהתערבות במחיר השוק עולה על הנזק והסכנות שעלולות להיות כרוכות בהתערבות זו. "הגנה על רווחת הצרכן היא אחת המטרות המרכזיות של דיני התחרות, ואולם בכל הנוגע לרווחת הצרכן מחיר המוצר אינו חזות הכל. התמקדות במחיר עלולה להשפיע על המגוון ועל איכות המוצרים בשוק – באופן שלפחות לגבי חלק מהצרכנים התערבות במנגנון השוק דווקא תפגע ברווחתם", מדגישה ברון. "הגם שההכרעה המשפטית בשלב זה (השלב השני) היא ערכית, נדרש שתהיה מבוססת על שיקולים כלכליים-תחרותיים – זאת על-מנת שלא לרוקן את האיסור על גביית מחיר מופרז מתוכן, מצד אחד; ושלא לפגום בתמריצי השחקנים והשחקנים הפוטנציאליים בשוק לפעול להתייעלות ולחדשנות וכיוצא באלה, מצד שני".

ברון מציינת, כי על המבקש בתביעה הייצוגית להניח כבר בשלב האישור תשתית עובדתית וראייתית להוכחת עילת המחיר המופרז. על בית המשפט להיכנס לעובי הקורה ולבחון אם העילה הוכחה לכאורה בהתאם למבחן הדו-שלבי. ברון מזכירה, כי בשלב האישור קיימים פערי מידע מובְנים בין הצדדים, המקשים על המבקש להוכיח את עילת המחיר המופרז - שכן יש צורך במסד נתונים שלמבקש בדרך כלל אין גישה אליו. לכן, ניתן וראוי לעשות שימוש בהליכי גילוי ועיון במסמכים; בית המשפט יתן צו שכזה כפוף לעמידה בתנאים שנקבעו בתקנות תובענות ייצוגיות ובפסיקה, ובכלל זה קיומה של תשתית ראייתית ראשונית לנטען בבקשת האישור.