העליון אוסר סופית להקרין בישראל את "ג'נין, ג'נין"

סרטו השקרי של מוחמד בכרי "ג'נין, ג'נין" לא יוקרן בישראל, והוא יפצה את סא"ל (מיל') ניסים מגנאג'י ב-175,000 שקל. כך קובע סופית (23.11.22) בית המשפט העליון, אשר דחה את ערעורו של בכרי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת הלית סילש).

השופטים יצחק עמית, דוד מינץ ואלכס שטיין קבעו, כי בכרי נושא באחריות לארבע ההקרנות של הסרט בשנים 2012-2010 (באוניברסיטה
העברית, באוניברסיטת תל אביב, במכללת בית ברל ובסינמטק זכרון יעקב). שטיין ומינץ קבעו עוד, כי הוא אחראי לפרסום הסרט ביוטיוב ויש להותיר על-כנם את הסעדים שפסק המחוזי, כולל איסור ההקרנה בישראל וההסרה מיוטיוב.

בכרי יצר את הסרט, המתיימר להיות דוקומנטרי, לאחר מבצע "חומת מגן" באפריל 2002. במהלך המבצע נכנסו כוחות צה"ל למחנה הפליטים בג'נין, שהיה מוקד מרכזי להתארגנויות לפיגועים. הכוחות התריעו בפני האוכלוסייה האזרחית לעזוב את המקום, ולאחר מכן ניהלו לחימה בתנאים קשים בשטח בנוי ומאוכלס בצפיפות. בקרבות נהרגו 23 חיילי צה"ל ונפצעו עשרות. בצד הפלשתיני נהרגו 52 איש, כמחציתם מחבלים.

בסרטו של בכרי מובאות תגובות של תושבים פלשתינים לאירועים שהתרחשו במהלך המבצע, ובכללן תיאורים של מעשים קשים שבוצעו כביכול על-ידי חיילי צה"ל במהלך הלחימה. בית המשפט העליון כבר קבע, כי הסרט שקרי מיסודו, אך נמנע בשעתו מלהעניק סעדים ללוחמים משום שחוק איסור לשון הרע מונע תביעות של קהלים (להבדיל מתובעים ספציפיים). היועצים המשפטיים לממשלה החליטו שלא לנקוט הליכים פליליים נגד בכרי, אך היועץ התייצב לימינו של מגנאג'י בהליך האזרחי.

על מה חלה התיישנות

תביעתו של מגנאג'י, שהשתתף בלחימה בג'נין, הוגשה בשנת 2016, לאחר שגילה, כי צילום שבו הוא מזוהה שולב בעיצומה של אחת הסצנות בסרט. התביעה הוגשה בשל ארבע הקרנות של הסרט שנערכו בשנים 2012-2010, וכן בגין העלאת הסרט לאתר יוטיוב. כעת מדובר היה בתובע ספציפי ולכן ניתן היה לקבל את התביעה. שטיין אומר כי מגנאג'י סיכן את חייו בלוחמה נגד מחבלים, בעוד בכרי הציג אותו כמי שמעורב בפשעי מלחמה.

בית המשפט העליון שב וקובע, כי מדובר בסרט שקרי הכולל כזבים ובדיות על חיילי צה"ל. "שההאשמות הנכללות בסרט הן מן ההאשמות הקשות ביותר שניתן להטיח באדם ומדובר בלשון הרע שבבסיסה חוסר תום לב ומגמה מכוונת לעיוות של הדברים", אומר עמית. הוא מעיר, כי בכרי אפילו לא טען להגנת "אמת דיברתי" ואישר שלא טרח לבדוק את הטענות שהועלו בסרט. ואילו שטיין אומר כי הסרט "אלא גרסה בת-זמננו של 'הפרוטוקולים של זקני ציון', אשר עושה שימוש אסוציאטיבי נרחב בסטראוטיפים כוזבים – המצויים בליבת ההוויה האנטישמית מאות בשנים – ואשר מציגה יהודים כצמאי-דם ותאבי בצע כסף".

עוד נקבע, כי הסרט מהווה לשון הרע כלפי מגנאג'י באופן אישי. זאת, משום ששילוב צילומו בעיצומה של סצינה - שבה תואר (בשקר) מעשה ביזה שכביכול בוצע באיומי נשק כלפי אחד המרואיינים בסרט - עלול לקשר אותו למעשה זה. יש בהקשר הדברים הכולל של הסרט כדי להשליך על האופן שבו הצופה הסביר צפוי לתפוש את מגנאג'י, בהיותו מזוהה כמי שנטל חלק בלחימה - מוסיף העליון. הסצינה כשלעצמה אולי אינה לשון הרע, אומר עמית, אך היא בהחלט כזו בהקשר הכולל של הסרט; ובכרי יצר בכוונה זיקה בין הצילומים לבין הטקסט שהתלווה אליהם.

עיקר הדיון בפסק הדין הוא בסוגיית ההתיישנות, שהייתה טענת ההגנה העיקרית של בכרי: לטענתו, המועד האחרון להגשת התביעה היה 2009, שבע שנים לאחר צאת הסרט. ביחס לחלק מהיבטיה של סוגיה זו נחלקו שלושת השופטים, אם כי רק במישור המשפטי ולא במישור התוצאה. כולם הסכימו, כי תביעתו של מגנאג'י לא התיישנה. שטיין סבור (בהסכמת מינץ), כי יש לסווג את פרסום הסרט כ"עוולה נמשכת" מאז צאתו בשנת 2002 ועד היום. לכן, תביעתו של מגנאג'י לא התיישנה ביחס לכל התקופה. זאת, מאחר שמדובר בפרסום פוגעני שנותר במרחב הציבורי ולא הוסר ממנו במשך כל התקופה.

לדברי שטיין, "כל אימת שהמערער משאיר את סרט הכזבים שלו במרחב
הציבורי אחרי הצבתו שם, לא מתקנו, אינו מכחיש את תוכנו, ואינו פונה למקריני הסרט בדרישה להפסיק את הקרנותיו – קרי, אינו עושה את כל אשר לאל ידו כדי לעצור את הפצת הדיבה שבסרט – הרי שהוא ממשיך להיות אחראי ללשון הרע שהביא לעולם". הוא מוסיף: "העוולה הנמשכת שבה קא עסקינן מורכבת אפוא ממעשה חד-פעמי – פרסומה
של לשון הרע במרחב הציבורי – וממחדל מתמשך שבאי-הסרת הפרסום ובאי-תיקונו".

עמית סבר בדעת מיעוט, כי אין מדובר בעוולה נמשכת, וכי יש להשקיף על ארבע ההקרנות המאוחרות של הסרט (בשנים 2012-2010) שבגינן הוגשה התביעה, כעל פרסום חוזר המקים לנפגע עילת תביעה עצמאית, כך שיש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד ביצוען של הקרנות אלו (דהיינו מאז 2012). זאת, הזמן הממושך שחלף בין צאתו של הסרט לבין ארבע ההקרנות, ובהעדר הקרנה רציפה שלו. עמית קבע, כי בחירתו המובנת של מגנאג'י שלא לצפות בסרט במשך שנים ארוכות, למרות ידיעתו עליו ועל ההליכים המשפטיים שהוגשו בעקבותיו, אין בה כדי לדחות את פתיחת מרוץ ההתיישנות. זאת, למרות שחלה התיישנות גם כאשר התובע לא ידע על הפגיעה, אך יכול היה לדעת עליה בצורה סבירה. במקרה זה, כאמור, ההתיישנות מתחילה עם ההקרנה האחרונה ולא עם צאתו של הסרט.

בכרי אחראי להעלאה ליוטיוב

באשר להעלאת הסרט לאתר יוטיוב קבעו שטיין ומינץ, כי חרף העדרן של ראיות הקושרות את בכרי למהלך זה, יש להטיל עליו את האחריות. זאת, בשל השילוב בין מעשהו המקורי המתבטא בהצגת הסרט במרחב הציבורי, לבין מחדלו המתמשך המתבטא בהעדר כל ניסיון מצידו להביא להסרת הסרט מהאתר, בהעדר הכחשה מצידו לגבי אמיתות תוכנו של הסרט, ובהתחשב בציפייה הסבירה שהסרט יתגלגל לאינטרנט.

שטיין אומר: "ספק גדול בעיני אם יוצרו של פרסום המהווה לשון
הרע, אשר בוחר להציגו במרחב הציבורי, יכול לנתק את הקשר הסיבתי בין פרסומי ההמשך של אותה לשון הרע לבין מעשה העוולה שעשה – זאת, גם כאשר פרסומי ההמשך נעשו על-ידי אנשים אחרים שעמם אין לו כל קשר אישי או עסקי".

עמית ציין, לעומת זאת, כי לפי התשתית הראייתית העלאת הסרט ליוטיוב נעשתה על-ידי צד שלישי, ללא ידיעת בכרי ומבלי שנתקבלה הסכמתו ולפיכך לא ניתן להטיל על בכרי אחריות בשל כך.

כאמור, שטיין ומינץ קבעו, כי יש להותיר על-כנם את הסעדים שפסק בית המשפט המחוזי, בכללם צו מניעה גורף האוסר על הקרנת הסרט בישראל ופיצוי למגנאג'י. עמית סבר, בדעת מיעוט, כי יש לצמצם את היקפו של צו המניעה. מאחר שאורכו של הסרט הוא למעלה מ-50 דקות, בעוד הקטע בו מופיע מגנאג'י מסתכם בארבע שניות בלבד, יש להסתפק בהסרת קטע זה בלבד. הוא גם סבר, כי לנוכח מסקנתו בדבר העדר אחריות של בכרי להעלאת הסרט ליוטיוב, יש לצמצם את הפיצוי ל-100,000 שקל. המחוזי לא הורה להסיר את הסרט מיוטיוב, מגאנג'י לא ערער על כך ולפיכך לא ניתן צו שכזה.

עמית מציין, כי ערעורו של בכרי "מנוסח בלשון משתלחת, מזלזלת, צינית ופוגענית כלפי בית המשפט המחוזי והשופטת שנתנה את פסק הדין. נכללות בו אמירות בוטות שמבקשות להטיל צל על יושרתו של בית המשפט; משולבות בו רמיזות להשפעות חיצוניות ושיקולים זרים שחלחלו לפסק הדין". בכרי ועורכי דינו השתלחו גם במגנאג'י ובעו"ד כספי שייצג אותו ולוחמים נוספים. "בדרך ארץ – לא נהגו; כבוד – לא הוסיפו לאיש, לא לבית המשפט, ובפרט לא לעצמם", אומר עמית. בכרי חויב בתשלום הוצאות בסך 35,000 שקל. את בכרי ייצגו עוה"ד אביגדור פלדמן, מיכאל ספרד ועמרי ברבש; את מג'אנגי ייצג עו"ד נבות תל-צור; ואת היועץ המשפטי - עוה"ד אביעד אמרוסי ומרווה בז'ה.