עורך דין אינו רשאי לקבוע, כי לקוחו ישלם לו שכר גבוה מן הראוי אם יפטר אותו בעיצומו של ההליך. אם ייקבע סעיף כזה בהסכם שכר הטרחה - הוא יהיה חסר תוקף בשל היותו נוגד את תקנת הציבור. כך קובע לראשונה (7.3.23) בית המשפט העליון.
פסק הדין עוסק במקרים נפוצים מאוד, בהם שכרו של עורך הדין נגזר מתוך הסכום שמקבל (אם מקבל) הלקוח. בעבר פסק בית המשפט העליון, כי אם הלקוח מפטר את עורך הדין בעיצומו של ההליך, עליו לשלם לו שכר ראוי תמורת עבודתו - למעט אם הפיטורים נעשים בחוסר תום לב ובמטרה לחמוק מתשלום שכר הטרחה. פסק הדין הנוכחי עוסק במקרה בו עורך הדין מחתים את הלקוח על התחייבות לשלם סכום גבוה מן השכר הראוי אם יפטר אותו.
השופט
אלכס שטיין קובע, כי הוראה כזאת בהסכם "יוצרת ניגוד חריף בין טובת הלקוח, שעורך הדין חייב לקדם במסירות ובנאמנות, לבין האינטרס האישי של עורך הדין. זאת, מאחר שהיא יוצרת אצל עורך הדין תמריץ אנומאלי לגרום לכך שהלקוח יפטרו מן הייצוג, לצד תמריץ אנומאלי נוסף להעלות את סכום התביעה ללא סיבה עניינית.
"היא פוגעת קשות בזכותו של הלקוח להחליף את הייצוג בהתאם לרצונו, ולרוב אף מאיינת זכות חשובה זו. זאת, מאחר שהלקוח יירתע מלפטר את עורך דינו למרות שהוא איבד את אמונו בעורך הדין ואינו שבע רצון מפועלו, לנוכח הסנקציה הכספית החריפה שתפקוד אותו אם כך ייעשה".
ציפורה סינגר-אטיה שכרה את עו"ד אייל אבידן לתביעה נגד מועצת מבשרת ציון, ובין היתר התחייבה לשלם לו 20% (ועוד מע"מ) מסכום התביעה, שעמדה על למעלה ממיליון שקל (ולא מהסכום בו תזכה), אם תפטר אותו לאחר הגשת התביעה. סינגר-אטיה פיטרה את אבידן בשל חילוקי דעות מהותיים על אופן ניהול התיק והוא תבע ממנה 230,000 שקל. בית משפט השלום בירושלים (השופטת שרון לארי-בבלי) קיבל התביעה, ובית המשפט המחוזי (השופט
אלכסנדר רון) אמר לה כבר בתחילת הדיון בערעורה שבכוונתו לדחותו ולכן היא חזרה בה ממנו.
"שכר טירחה נשכני"
שטיין קובע, כי פסק דינה של לארי-בבלי בטל בהיותו נוגד את תקנת הציבור, ואילו פסק דינו של רון בטל משום שפגע בצורה קשה בזכויותיה והסב לה עיוות דין חמור שביהמ"ש העליון חייב לתקן. בנוסף לנימוקים שכבר צוינו, שטיין עומד על חובת האמון של עורך דין כלפי לקוחו: "הסכם ייצוג שבין עורך דין ללקוח חייב להלום את חובת האמון. עורך דין שמנסח הסכם כזה אינו רשאי לכלול בו תניות אשר פוגעות בזכויות הלקוח או יוצרות ניגודי אינטרסים מוּבְנִים וחריפים בינו לבין הלקוח".
אבידן קבע "שכר טירחה נשכני", שאינו עולה בקנה אחד עם חובת האמון שלו כלפי סינגר-אטיה. הוא מנע ממנה בפועל להחליף אותו, יצר ניגוד אינטרסים מובנה וחריף ביניהם, והוביל למצב בו אמור היה לקבל שכר טירחה מופרז - קובע שטיין. אין בסיס לקביעתה העובדתית של לארי-בבלי, כאילו סינגר-אטיה ביטלה את ההסכם בחוסר תום לב, התעלמה מכך שההסכם מנוגד לתקנת הציבור ויישמה בצורה שגויה פסקי דין קודמים, מוסיף שטיין.
על התנהלותו של רון אומר שטיין, כי הוא "אמנם ניהל לפניו הליך אדברסרי, אך הדבר אינו פוטר אותו מחובתו הבסיסית להתערב ולתקן חוסר צדק משווע שמתגלה לנגד עיניו... כיצד ייתכן שפיטורי עורך דין שהחל לייצג אזרחית מן השורה, התובעת כמיליון שקל, תמורת שכר טירחה מותנה של 20%, יביאו לכך שלקוחתו תחויב לשלם לו כ-250,000 שקל לפני שהתביעה הגיעה להוכחות?".
רון "לא אמור היה לעודד - ולא אמור היה לאשר - את חזרת המבקשת מהערעור, שמשמעה מתן גושפנקא לפסק הדין אשר מורה על אכיפתה של תנייה חוזית דרקונית שבעליל סותרת את תקנת הציבור. בית המשפט המחוזי חייב היה לשמוע את ערעורה של המבקשת, ולבסוף לקבל את הערעור כחלק מחובתו 'להגן על הצד החלש מפני ניצול על-ידי הצד החזק'", קובע שטיין בחריפות.
השופט
יחיאל כשר הסכים עם שטיין והוסיף, שקביעת תנאי שכזה עלולה לגרום לתובע להסתפק בסכום תביעה נמוך מזה המגיע לו. הוא גם מסתייג עקרונית מקביעת שכר הטרחה על-פי סכום התביעה במקום על-פי ההצלחה בפועל. השופט
יוסף אלרון הסכים עם שטיין וכשר. סינגר-אטיה חויבה לשלם לאבידן 60,000 שקל - בעוד הוא חויב בהוצאות בסך 30,000 שקל. את סינגר-אטיה ייצג עו"ד אייל אלנתן, ואת אבידן - עו"ד אריאל דיין.
