המחוזי: בשל המלחמה - לפחות שלושה חודשי מאסר לשב"חים

המציאות הביטחונית מחייבת להטיל על שוהים בלתי חוקיים (שב"חים) מיהודה ושומרון עונש של לפחות שלושה חודשי מאסר בפועל. על המחוקק לשקול האם די בעונש המירבי הנוכחי - שנת מאסר. כך אומרים (25.1.24) שופטי בית המשפט המחוזי בחיפה אבי לוי, ערן קוטון ועידית וינברגר.

"האירועים הקשים שהתרחשו ביום ה-7 באוקטובר 2023 חייבים לשמש תמרור אזהרה ברור וחד לכל העוסקים במלאכת ההגנה על ביטחון המדינה ואזרחיה. הדברים נכונים גם ביחס להתייחסות המשפטית והשיפוטית הנוגעת לעבירות שבהן עסקינן. אם מדינת ישראל נקטה מדיניות 'סלחנית' ו'מכילה' כלפי שוהים בלתי חוקיים תושבי איו"ש ועזה עד יום ה-7 באוקטובר הרי שלאחריו, חובתה כלפי ביטחון אזרחיה איננה מתירה לה להמשיך ולנהוג כך", אומרים השופטים.

"אין ניתן להעלים עין מכניסה סיטונית של עשרות אלפים מדי יום מתוך מחשבה שרובם המכריע והמוחלט הם תמימים וכאלה שאינם מבקשים להרע [אלא נכנסים לצורכי עבודה]. די במפגעים בודדים, הנכנסים במהלך חודשים, על-מנת להמיט אסון רב נפגעים על תושבי הארץ. כידוע, עם תרחיש שכזה, אין שום עם חפץ-חיים יכול להסכין. וישאל השואל, מדוע על תמי הדרך לשלם מחיר (בענישה עודפת) בגין מעשיהם ותוכניותיהם הזדוניות של אחרים? התשובה היא פשוטה: ככל שתופעת השהייה הבלתי חוקית היא נרחבת ומפושטת יותר ומדיניות הטיפול בה ספורדית יותר, אקראית יותר, 'מכילה' יותר ומקילה יותר, כך יקשה על כוחות הביטחון לאתר את אותם מסתננים זדוניים המבקשים לפגֵע באזרחינו".

להגביר את רמת הביטחון

לוי, וינברגר וקוטון מזכירים את השקעות העתק בגדר ההפרדה ובאמצעי ביטחון אחרים, ומוסיפים: "עת מדיניות האכיפה איננה נוקשה, איננה מרתיעה ואיננה מונעת, היקף התופעה רחב והתפשטותה צפויה. במצב זה, סיכוייהם של כוחות הביטחון להצליח במשימת סיכול ההסתננות פוחתים משמעותית, בבחינת איתור מחט בערימת שחת. לעומת זאת, הפחתת התופעה מקילה על כוחות הביטחון לבצע את מלאכתם ומגבירה, אפוא, את רמת הביטחון, שממנה נהנים אזרחי המדינה. אמת פשוטה זו נכונה בשעת רגיעה; היא נכונה שבעתיים בשעת מלחמה.

"זאת יש לזכור: הסיכון הנשקף משוהה בלתי חוקי איננו בהכרח פרי של מחשבות זדון המקננות בו ביום כניסתו ארצה שלא כחוק. בהחלט ייתכנו מזנקים ('טריגרים') שונים ומשונים העלולים להביאו לכלל 'שינוי לבבות' תוך כדי השהות בישראל... גם זהו סיכון אשר יש להתחשב בו עת מגבשים מדיניות ענישה ביחס למעשה הכניסה והשהייה הבלתי חוקית בישראל", מוסיף המחוזי.

לדברי לוי, וינברגר וקוטון, "בדיעבד, יקשה להימלט מן התחושה, שהמדיניות האכיפתית והשיפוטית, אשר נהגה עובר ל-7 באוקטובר, חטאה למטרות ההלימה, האכיפה וההרתעה. היא אף יצרה תמריץ לתושבי השטחים להימנע מלפנות למסלול המפרך של הוצאת אישור שהייה, עבודה או לינה בישראל, לפי העניין. אמנם, היה בה כדי לאפשר לעשרות אלפי שב"חים לאייש את מקומות העבודה הפנויים בענפי משק אשר שיוועו לכך (ובפרט ענף הבנייה), אולם, היא עודדה (בעקיפין) פעילות בלתי חוקית כתוצאה מענישה מתונה, שלא לומר העדר ענישה אפקטיבית".

הם מוסיפים: "דומה, שכל המערכות הגיעו לכלל הבנה שאין מנוס מהפעלת מדיניות קשיחה ומחמירה, הנותנת מענה הולם לסיכונים הטבועים בתופעת השהייה הבלתי חוקית בישראל. אנו סבורים, כי מדינה חפצת-חיים חייבת להגן על אזרחיה מפני תופעת השוהים הבלתי חוקיים גם באמצעות ענישה מרתיעה. מדינה ריבונית איננה יכולה להתייחס כעניין של מה בכך לתופעה זו. עבירות אלו פוגעות בעצם ריבונותה; הן פוגעות בסדר הציבורי וחותרות תחת שלומם וביטחונם של אזרחיה".

הרף יכול להגיע לארבעה-חמישה חודשים

המחוזי מדגיש, כי החמרת הענישה כעת בעניינו של שב"ח שנכנס ארצה לפני המלחמה, איננה ענישה רטרואקטיבית, וכי אין להקל בעונשו של מי ש"רק" ביקש להתפרנס בישראל. השופטים קובעים, כי רף הענישה המינימלי צריך להיות שלושה חודשים כאשר מדובר בנסיבות קלות יחסית, וצריך לעלות לארבעה ואף לחמישה חודשים כאשר הנסיבות חמורות יותר.

מאחר שערכאת הערעור איננה ממצה את הדין, גזר המחוזי חודשיים מאסר על יזן עתמאן ושאדי עאיד, ושלושה חודשים על עדאל דרויש. השלושה (תושבי שכם, יריחו וג'נין) נעצרו בתחילת החודש בעיר טמרה ובדיר אל-חנא; מאז תחילת המלחמה נאסרה לחלוטין כניסת פלשתינים מיהודה ושומרון לישראל, כך שלא היו להם היתרי שהייה. בית משפט השלום בעכו גזר עליהם 31 ימי מאסר בלבד.

לבסוף אומרים לוי, וינברגר וקוטון: "בשולי פסק דין זה לא יכולנו להימנע מלציין, כי על-רקע ההיבטים הביטחוניים הנלווים לעבירת הכניסה הבלתי חוקית לישראל והשהייה בה שלא כדין, העונש המרבי הקבוע לצידה (שנת מאסר אחת) עלול, במקרים המתאימים, שלא לבטא את החומרה הניבטת מן המעשה. יכול ועל המחוקק לתת דעתו לעניין זה".