בית משפט השלום בירושלים קבע, כי העובדה שלקוח של בנק דיסקונט לא הזכיר את דבר קיומו של חוב נוסף במהלך ניהול מו"מ אל מול הבנק, מהווה התנהגות בחוסר תום-לב מצידו, ומשכך הלקוח אינו זכאי לסעד.
מפסק דינו של השופט משה בר-עם בתביעה שהגיש משה ראובינוף, בעל בוטיק ירושלמי, עולה כי התובע ניהל את חשבונותיו בבנק דיסקונט. להבטחת האשראים שקיבל מהבנק, שיעבד ראובינוף את חנותו לבנק. לימים, הוא נקלע לקשיים ואף לא עמד בהסדר פשרה שנערך עימו, ועל-כן התריע הבנק כי בכוונתו לממש את השעבוד על החנות. ראובינוף ביקש להסדיר את סילוק החוב, על דרך מכירת החנות מרצון, תוך ויתור הבנק על חלק מהחוב, ולשם כך פנה למנהל המרחב בבנק.
ללא כל קשר לפעילותו העיסקית ולחוב האמור, ננקטו כנגד ראובינוף הליכים משפטיים על-ידי הבנק, בגין ערבותו לחוב של חברה שבבעלות בנו, ובמסגרת הליכים אלו הוטל עיקול על החנות. במסגרת הפגישה שקיים ראובינוף עם מנהל המרחב, נידון אותו הסדר הנוגע לחשבונות ראובינוף, בו לא עמד, הועלו הנתונים המספריים הנוגעים ליתרות החובה בחשבונות אלו, והוסכם על סכום לתשלום, ומועדי תשלום, לסילוק החובות והסרת השעבוד מהחנות.
האם הסכם הפשרה כולל את החוק השני?
ואולם, ראובינוף לא ציין באותה פגישה בפני מנהל המרחב, שיש לו חוב נוסף כלפי הבנק בגין ערבותו, ושהוטל עיקול על חנותו, ולא ציין שהוא מבקש שההסדר יחול גם על החוב הנוסף ויביא לביטול העיקול. מנהל המרחב לא היה מודע לקיומו של החוב הנוסף.
לאחר ביצוע תשלום הסכום שבפשרה, ביקש ראובינוף שהבנק יפסיק גם את ההליכים שננקטו נגדו בגין הערבות, ויסיר את העיקול נוסף על הסרת השעבוד. הבנק סירב, בטענה שההסדר חל אך ורק על החובות בחשבונות הפרטיים של ראובינוף ולא על החוב בגין הערבות. ראובינוף שילם את סכום ערבותו "תחת מחאה", והגיש תביעה כנגד הבנק להשבת הסכום ששולם.
"אין חולק כי התובע פנה לבנק לאחר שלא עמד בהסכם ההלוואה, לעניין סילוק החוב בחשבון", ציין השופט בר-עם בהחלטתו. הוא הדגיש, כי "הצדדים החלו לנהל מו"מ ביניהם, רק לאחר שהתובע לא עמד בהסכם הלוואה ולא בשל פניית התובע בהצעה להסדר כולל. זאת ועוד, אין חולק כי התובע לא הבהיר לבנק, בצורה מפורשת, כי הסכום, המוצע על ידו, לסילוק חובותיו לבנק, כולל גם את החוב בקשר לערבות".
יש לבחון אומד דעת סובייקטיבי משותף לצדדים
ראובינוף טען, כי אומד דעתם הסובייקטיבית של הצדדים בנסיבות העניין, כפי שניתן לכך ביטוי חיצוני בהתנהגותם, הוא כי הצדדים התכוונו לכלול במסגרת הסדר הפשרה, גם את החוב בקשר לערבות. השופט בר-עם כתב לגבי טענה זו, כי "עדותו של התובע עומדת בסתירה לאמור בתצהירו ועל-אף שניסה ליישבה בחקירתו, יש בה כדי להפחית ממשקל טענתו המקורית, שכן, שלא כפי שנטען, עילתם וכך גם עולה מהם, לצורך מתן אורכה בלבד, לביצוע התחייבות התובע על-פי הסדר הפשרה".
השופט בר-עם ציטט מדברי בית המשפט העליון בפסק הדין הידוע בעניין אפרופים, כי "גם אם התכוון התובע לכלול את הערבות במסגרת הסדר הפשרה ולהבנתו אכן כך נעשה, '... יש לזכור תמיד כי אומד הדעת הרלוונטי אינו אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשניהם או לפחות כוונה (סובייקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה על-ידי הצד האחר... על-כן, אם אומד הדעת (הסובייקטיבי) של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף'".
חובה לגלות עובדה מהותית רלוונטית שאינה ידועה לצד השני
השופט הזכיר את סעיף 12 לחוק החוזים, הקובע את חובת תום-הלב בניהול מו"מ. "חובת הגילוי קמה בנסיבות בהם צד למו"מ יודע על קיומה של עובדה מהותית רלוונטית, שאיננה ידועה לצד השני ולמצער, לנוכח אפשרות העדר ידיעתה ועל אף האמור, נמנע מלברר את מודעותו של הצד השני, לקיומה. לשון אחר - על צד במו"מ מוטלת החובה לגלות את העובדה המהותית - הרלוונטית, מכוח עיקרון תום הלב וזאת, בשל ידיעתו, כי הצד השני למו"מ אינו מודע לה ולמצער, לנוכח ידיעתו, בדבר אפשרות העדר מודעותו של הצד השני".
בית המשפט דחה את טענת ראובינוף אודות רשלנות מנהל המרחב, באשר לכך שלא בירר מיוזמתו אם קיים חוב בגין הערבות, שכן מקום בו צד לחוזה נוהג בחוסר תום-לב, לא תישמע מפיו טענה בדבר רשלנותו של הצד שכנגד. מכל מקום, הוסיף השופט, "התרשלותו של הבנק איננה מגיעה כדי חוסר תום-לב, בוודאי לא חוסר תום-לב סובייקטיבי".
בנק דיסקונט יוצג על-ידי עו"ד מיכל סיני, ממשרד יגאל ארנון ושות'. משה ראובינוף יוצג על-ידי עו"ד יואל שמרלר וחוייב לשלם את הוצאות המשפט של הבנק, בסך 5,000 ש"ח.
ת.א. 11535/02 משה ראובינוף נ' בנק דיסקונט לישראל
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
