בית המשפט העליון דחה (ב', 23.01.06) את בקשת רשות הערעור של יוסף סאמט, חשב ומנהל לשעבר בחברת שמלוק רבן פירסום ושיווק בע"מ, על החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את ערעורו נגד פסק דין שניתן על-ידי בית משפט השלום, במסגרתו נגזרה עליו שנת מאסר בפועל בגין גניבת כספים ממעבידיו.
בכתב האישום שהוגש נגד סאמט בבית משפט השלום בתל אביב נטען, כי הנאשם, אשר שימש בתפקידו בשנים 1999-1998, גנב מן החברה סכום של כחצי מיליון שקלים, בין היתר, באמצעות זיוף חתימותיהם של מורשי החתימה של החברה, משיכת שיקים שלא כדין וביצוע רישומים כוזבים במסמכי התאגיד.
לנוכח כל אלה, יוחסו לסאמט עבירות של גניבה בידי עובד, גניבה בידי מורשה, זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר, רישום כוזב במסמכי תאגיד, קבלת דבר במרמה וכן מרמה והפרת אמונים.
בחודש יולי 2003 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי גיבשו הסכם טיעון, במסגרתו יודה הנאשם בעבירות שיוחסו לו, וישיב למתלוננים את הסכום שגנב בצירוף הפרשי הצמדה.
במקביל, התחייבה המדינה לעתור לעונש של שנתיים מאסר בפועל, בעוד שהסניגור יהיה רשאי לטעון כמידת הבנתו. סאמט מילא את חלקו בהסדר, ולאחר מכן נגזרו לו 24 חודשי מאסר, מתוכם שנה לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. בגזר הדין ציין בית המשפט, כי העובדה שהמבקש השיב את הכסף שנטל שלא כדין, מהווה נסיבה מקלה, אולם אין בה כדי לחלצו מריצוי עונש של מאסר ממש.
סאמט ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שם טען, כי נוכח הזמן הרב שחלף מאז ביצוען של העבירות, ונוכח השבתם של הכספים שנגזלו, ראוי היה להקל עימו ולהסתפק בגזירתו של מאסר אותו יוכל לשאת בדרך של עבודות שירות.
הרכב בית המשפט, סגן-הנשיא יהושע גרוס והשופטות מיכל רובינשטיין ואסתר קובו, דחה את הערעור, ונימק זאת בכך שחלוף הזמן אינו אלא "אחד השיקולים שיש לשקול... אולם בנוסף לשיקול זה יש כמובן להביא בחשבון את השיקולים הנוגעים לחומרת העבירות שבוצעו ולשיקול ההרתעה".
בשלב זה עתר סאמט לקבלת רשות הערעור בפני בית המשפט העליון. מעבר לטענות אותן העלה במסגרת ערעורו במחוזי, הוסיף המבקש כי גזירתו של מאסר כיום אין בה כדי לשרת מטרה הרתעתית כלשהי, נוכח הזמן הרב שחלף מאז ביצוען של העבירות.
בנוסף טען, כי נסיבותיו האישיות מחייבות להימנע מהשתתו של מאסר של ממש, בין היתר, משום שבכך יהיה כדי לסכל את תהליך האימוץ בו החלו הוא ובת זוגו בשנים האחרונות.
שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, בחן את טענות הצדדים וקבע כי דין הבקשה להידחות. "הלכה היא כי רשות ערעור תינתן רק מקום בו מעלה הבקשה שאלה כללית, בעיקר משפטית, החורגת מגדר עניינו של המבקש. הבקשה שבפני נסבה כולה על חומרת העונש שנגזר למבקש, וככזו אין היא מעלה שאלה כללית אלא פרטנית בלבד. יתרה מכך, כבר נפסק לא אחת כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה לקיומו של ערעור נוסף, אלא בהתקיים נסיבות חריגות כמו סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת, ולא גיליתי חריגה מסוג זה במקרה הנוכחי".
לאור כל האמור, נדחתה בקשת רשות הערעור, ובעקבותיה נדחתה גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.
