בית המשפט המחוזי בירושלים הורה באחרונה על ביטולו של פסק בורר, שניתן בידי הרב משה אייזנשטיין, לאחר שהתגלה כי עוד בטרם נתן את החלטתו הסופית, נעתר לבקשת אחד הצדדים לייצגו בסכסוך אחר.
ראשיתה של הפרשה בחילוקי דעות שהתעוררו בין המבקש, ישראל זאב הרשקוביץ, ובין המשיבים, זלמן רכשפטר ומתתיהו וינברג, בנוגע לרכישת מקרקעין מסויימים. הצדדים העבירו את ההכרעה לבוררות שהתנהלה בפני הרב אייזנשטיין, וזה הוציא פסק חלקי, הנושא את הכותרת "פסק דין", בסוף חודש פברואר 2004.
בחינת תוכנו של הפסק עוררה שאלה אם מדובר בפסק חלקי או בהחלטה אחרת, שכן היה נטול הוראות אופרטיביות. כל שנקבע בו היה, כי על המבקש לגרום לתשלום סכום של 75 אלף דולר למשיבים, אך הוא לא יעשה כן לפני שיומצא דוח ויוכח החיוב. כך או כך, בין בעלי הדין לא היה ויכוח על החלטה זו.
זמן מה לאחר מכן, נדרש הבורר להשלים את החלטתו, ובחודש יוני אותה שנה הוציא פסק בעל הוראות אופרטיביות, לפיו חוייב המבקש לשלם את סכום הפסק הקודם "ולפחות 49,000 דולר ישלם מיד והיתרה בסך 26,000 דולר יכול להשליש עד שיתקיים דיון על תביעתו על סך 26,000 דולר...".
המשיבים מצידם, הגישו בקשה לאישור פסק הבורר, ואילו הרשקוביץ מנגד הגיש בקשה לביטולו, במסגרתה העלה שורה של טענות. בסופו של יום, עמדה סוגייה אחת על הפרק - התברר כי לאחר מתן ההחלטה הראשונה ועוד קודם למתן פסק הבורר האחרון, פנו המשיבים אל הרב אייזנשטיין וביקשו כי ייצגם כבורר מטעמם בבוררות זבל"א בסכסוך שהתגלע בין בינם לבין אדם אחר. אייזנשטיין נאות לקבל על עצמו ייצוג זה, למרות שבסופו של דבר לא יצאה הבוררות אל הפועל.
שופט בית המשפט המחוזי, בעז אוקון, בחן את הטענות שהועלו בפניו, וחידד את השאלה שעמדה בפני בית המשפט - האם הפניה לבורר ונכונותו לקבל על עצמו ייצוג כזה מצדיקים את ביטולו של הפסק. התשובה לשאלה זו, נקבע, הינה חיובית.
"בורר אינו יכול ליטול על עצמו משימות עבור אחד מבעלי הדין תוך שהוא מעמיד עצמו בניגוד עניינים עם בעל הדין האחר. העובדה כי הבוררות בה התבקש הייצוג על-ידי הבורר לא יצאה לפועל אינה מורידה ואינה מעלה. הבורר הכניס עצמו למצב של ניגוד עניינים בעצם הבעת הנכונות להיות בורר מטעם אחד הצדדים בבוררות זבל"א. באותה עת נוצר ניגוד העניינים, והעובדה כי הבוררות לא התממשה בסוף היום איננה יכולה למרק את ניגוד העניינים שהבורר היה מצוי בו".
יש לייחס, הוסיף השופט אוקון, חומרה של ממש לנכונות של הבורר להתקשר עם אחד הצדדים, או לשמש כבורר מטעמו ערב מתן הפסק, בלא לגלות זאת לבעל הדין האחר. בית המשפט שקל במקביל אם פעולה זו של הבורר מצדיקה את ביטול הפסק, נוכח העובדה כי נגיעה אחרת שלו למשיבים היתה ידועה להרשקוביץ, אך לא הטרידה את מנוחתו. בסופו של דבר נקבע, כי "שתיקת בעל דין בנוגע לנגיעה אחרת איננה בבחינת שטר פתוח, היכול לאפשר לבורר לנהוג בניגוד עניינים, תוך כמיסת דברים מבעל הדין האחר".
לאור האמור לעיל, הורה בית המשפט על ביטול פסק הבורר מחודש יוני 2004, והוסיף, כי הצדדים יכולים להגיע להסכמה על המשך הבוררות בפני בורר אחר, או, במקרה ולא יגיעו להסכמה כזו, לפעול כל אחד על-פי הבנתו.
