גם הצ'צ'נים ידעו את מה שידע דני.
הסיכוי של מרציאנו להיחלץ בלי פגע מן המשפט נראה להם אפסי הם גם לא התכוונו להמתין לקבלת כספם עד לסיום ההליך המשפטי. הם רצו את מרציאנו 'בחוץ' - והם רצו את כספם בחזרה.
קודם כל, את הכסף, אחר-כך הם יבואו חשבון עם מי שגנב אותו מהם.
בעולם שאותו הם הכירו אסור היה להשאיר עניין כזה תלוי באוויר. כל סימן של חולשה מן הסוג הזה, מזמין עוד פגיעות.
לכן, אין לסלוח לפוגע. וגם למהירות-התגובה יש ערך 'מחנך'.
הגונב צריך לבוא על עונשו. לא מידי מערכת-המשפט אלא מידיהם-שלהם. כך לימדו אותם בארצם - וכך הם נהגו בכל מקום שאליו הם הגיעו. מחיקת כתב-האישום נגד מרציאנו, תוכל, אולי, להרגיע אותם למשך פרק זמן מסוים - אבל לא מעבר לכך.
אם זה יקרה, ואם גם כספם יוחזר להם, אז יהיה מקום, כך הם האמינו, לנסות ולקבוע בורר כדי שזה יעשה סדר.
מרציאנו יצטרך, כמובן, להגיע ל'בוררות' - ולהסביר שם איך הוא נתפס בחדר עם המזוודה שבה נמצא כספם. אם לא ייקבע בורר, או אם לא תתקיים, משום-מה, בוררות, שסופה ישביע את רצונם, הכדור יתגלגל בחזרה למגרשו של מרציאנו; וזה לא יהיה כדור-עור מלא באוויר, מאלה שבועטים בו על מגרשי-המשחקים.
המפגש עם יעלה, אשתו של מרציאנו, בהמשכו של הלילה, אמור היה להבהיר להם כמה דברים. הם לא הכירו אותה - אבל הם העריכו את אומץ-ליבה.
היא הסכימה לבוא אליהם - והיא לא דרשה מראש כל הבטחות.
איש-הקשר לא ידע לספר כל פרטים על יעלה. נקבע צוות מורחב לצורך הפגישה - ונקבע מיקומה.
יעלה התבקשה להגיע ללא ליווי. לא הייתה לה כל בעיה עם זה. ממילא היא לא התכוונה להגיע עם מישהו.
נחישותה הייתה ללא חת. כשבעלה נתון במצב שבו הוא נתון, אין דבר שיכול להרתיע אותה.
יעלה הכירה את אופיים של הצ'צ'נים. היא ידעה שהם יאזינו לה. הם יבקשו לבחון כל הבעה בפניה.
לא היה לה ספק, שלאחר שהם יראו אותה, וישמעו פרטים על עברה, הכול יבוא על מקומו בשלום הם לא יוותרו על כספם - אבל הם יהיו מוכנים להמתין.
יעלה גם זכרה שהפגישה עם הצ'צ'נים תתקיים לאחר פגישה אחרת שהיא תקיים בדירתו של השופט רבינוביץ.
לזיוה בקמן-פלמהפט סיפור חיים שהמציאות בו עולה על כל דמיון 
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
