"ילדה חולמת אישה חולמת ילדה"

פתח דבר

הצירים באו במרחקי זמן קצובים. עננים כבדים כמו שמיכה הפרידו את פריחת השקדיות מהשמיים. חייכו מתוך חריצי העננים. כל ילד שבא לאוויר העולם פתח חריץ נוסף בעננים וחברי הקיבוץ נטעו עוד עץ שקדייה.

אבא שלך רץ לחפש סוס ועגלה. היה צריך להגיע דחוף לתחנה של רכבת העמק. אותה רכבת שהפכה לפולקלור. משתרכת בכבדות כמו אשה בסוף הריונה מעפולה דרך יישובי העמק לתחנת בית שאן, פניה לדמשק ,פוצעת את הנוף בעשן סמיך שחור שנפלט מקטר מסורבל, משייטת על פני ביצות רוחשות יתושים, אדמות עייפות מוכות שמש.
הסוס שעט, מעלה ענני אבק בדרך לא דרך. עוד רגע היית נשפכת לשדה. אין זמן צריך להגיע לתחנה.

ברכבת בין כדי החלב, הביצים שנשלחו לתנובה, חזרת לשכשך בנוזל החמים המוגן של הרחם, תוהה אם הגיעה השעה. סיפרו שאנשים ירדו ועלו במהלך ההתנהלות האיטית של הרכבת לקטוף פרחי בר. סיפרו גם שנולדו ילדים שלא הספיקו להגיע לבית = חולים = עפולה. את הגעת תובעת את כל תשומת הלב. אימא שלך היתה פחות נלהבת. התנאים הקשים, הצפיפות. בהגיע העת, שמעת את צעקתה. ידיים חזקות תפסו בך. לשבריר שנייה רצית לחזור לחמימות המגוננת של הרחם. השערים היו סגורים.

במשך שבוע טולטלת בין חדר התנוקות לשדיה הכבדים של אימא שלך. ביום השביעי אבא שלך בא לקחת אתכן. בדרך ירד מהרכבת לקטוף זר נרקיסים. כעבור שנים, כאשר אנחנו כבר ישובות בבתי קפה בתל אביב, את טוענת בלהט שראית אותו מגיש לה את הנרקיסים, נושק לה, פניה מוארות כמו אלף מאורות. חייכתי. מי אני שאתווכח אתך.
התנמנמת לך בחיקה הרחב של אימא שלך, מתמסרת לתנודות הרכבת. מדי פעם פקחת עיניים, קולטת את פניו היפים חדי הזוויות של אבא שלך. קרניים רכות של שמש סתווית ליטפו את החלונות. ריח כבד של אדמה מצפה עמד באוויר. חצבים התייצבו בשולי הדרך- משמר כבוד. אנפות וחסידות הרכינו צוואר לכבודך. בקול סדוק הודיע הקטר על בואך. בתחנה עמדו עגלה וסוס. בשער הקיבוץ עמדו חברים שהתפנו לשעה קלה מאידיאות והפרחת השממה.

חלק ראשון - היא ואני


חיכיתי לה בתחנת הרכבת, כפי שביקשה בטלפון בהול שהרימה לי באותו בוקר. התעקשה לנסוע דווקא ברכבת. מורגלת הייתה ברכבות מאז שכמעט נפלטה מבטן אמה, בין כדי חלב וביצים שנשלחו לתנובה.
עיניי קפצו מצד לצד בניסיון לאתר לבודד אותה מההמון המתפתל כמו איזו מפלצת מרובת גפיים. דמות בסגול, אולי בחום, התקרבה לעברי. היתה לבושה במכנסיים צמודים בצבע ירוק בקבוק. מעיל שעיר בחום - סגול זרוק על כתפיה. בידה החזיקה מזוודה שכמו משכה אותה בכוח הגרביטציה אל המדרכה. לרגע ראיתי בה את אחת מהדמויות הגרוטסקיות מ"אורזי המזוודות"של חנוך לוין. היא באה לכבוש את תל אביב, את התיאטרון העברי, כך כתבה לי. חשבתי, צופה בכבדות צעדיה, שזה רעיון בלתי אפשרי עם מעיל מגוחך כזה, מכנסיים צמודים, מזוודה ישנה. התחבקנו. באוטובוס עמדה בינינו שתיקה. היא מכונסת בתוך הריגוש, הפחדים של החיים החדשים, אני כבר בונה נדבכים מהסיפורים שתספר לי, כשנרבוץ מול התנור בדירתי. המחשבה על החום המפתה של התנור זרקה אותי שנים אחורה.

לילות הקיץ החמים, המעיקים. השינה בחוץ. שורת מיטות הברזל העטופות בכילות לבנות, כמו אוהלים שהתייצבו למסדר. שכבנו סמוכות זו לזו מקופלות בתנוחה עוברית, מותשות מזמזום היתושים. הרגעים הנפלאים ההם שהרו צלילים של צחקוקים לחשושים שעברו ממיטה למיטה. הגופיפים נהיו רפויים, העיניים סגרו מסך; בנקודת הזמן הרך הזה הבליח מתוך החשיכה הפנס של שומרת הלילה, מתנדנד ימינה ושמאלה, מקדים אותה בכמה צעדים, נדמה כאילו בכוחות עצמו הוא מתקדם. אחריו הגיחה דמות ממוסגרת, עוברת כמו עטלף אפל ממיטה למיטה, מאירה על פנינו התמימים, כדי לוודא שאין כאן אחיזת עיניים. ברגע שהשטח התנקה, התמימות נעמדה על רגליה. ההילולה התחילה.

ירדנו בתחנה בדיזנגוף, מרחק הליכה של חמש דקות מהרחוב בו אני גרה. מורעבת בלעה את כל הרחוב על תכולתו. אני מנחה אותה לעבר הכניסה בבניין הישן, מקום מגורי. כניסה אופיינית לבתים ישנים שלא שופצו. מסביב חצר קטנה עזובה בשלב התקרחות. פה ושם באקט נואש מרימים ראש שיחים כחולים עם פרחים. מפליא איך החצרות הללו משלימות את הבתים העייפים שמזדקרים מתוכן.

בקומה השנייה אני פותחת בפניה את הדלת אל מקום המפלט שלי. היא נעמדת בפתח הדירה, דמות קפואה עם מזוודה מצחיקה ביד. אני מגניבה מבט, בפניה חיוך חצוי. שתי דמעות בזוויות העיניים. שמחה, צפיות, צער, כאב - הכול מתערבב בנוזל הזה.

החלומות גם הם התערבבו לנו בנוזל חמים, רגע רכים, צמריריים, משנהו חדים מדיחים; כמו אותו חלום שלא מרפה על מ. שמופקד היה על בורות הביוב - בורות סופגים -כך כונו. הוא דמה בעינינו לנפיל מ"הענק וגנו". ריתק אותנו, שתי ילדות קטנות מציצניות, גם הילך עלינו אימה. יום אחד נפל לאחד הבורות שלו שנמלא בממדיו הענקיים. ראש קטן באופן מפתיע ביחס לגוף הציץ מעל הבור-סופג. חגנו סביב הבור השחור שספג את האיש ברגשות מעורבים. היא רואה את עיניו של אבא שלה מציצות מהבור, עצובות, מבקשות רחמים. התעוררתי ספוגה בפחד זיעה, אבל הבוקר חייך, הציפורים שרו. אני מושכת אותה בעדינות פנימה לסיור מודרך בדירה שראתה ימים יפים יותר. החדרון הזה שלך, אני מצביעה על החדר שנושק לקיר חדר השינה שלי. לימים הוא יספוג את נוזלי הגוף שלה, את אהבותיה, אכזבותיה. הניחה את המזוודה על המיטה, מעיזה סוף סוף להינתק מאחיזתה. נדמה, את כל חייה ארזה בתוכה. נכנסתי למטבח להכין ארוחת ערב. הוספתי בקבוק יין משובח צונן, קראתי לה לבוא לחגוג את יומה הראשון בעיר הלבנה באפור שהלכה והתכהתה לקראת הלילה. בחוץ ירד גשם כבד. היתה תחושה נפלאה של ביתיות מוגנת מול החום המפנק של התנור.

בבוקר ארזתי מזוודה. לא היה בי אפילו הכוח, האומץ להיפרד מהבן, זרקה לחלל; ואני כמעט שפכתי את הקפה המהביל עם הר הקצפת שהגמעתי לתוכי, מתמכרת לאחד מתענוגות
החורף שלי. באחד ממכתביי, היא ממשיכה, כתבתי לך שאני יוצאת לסדנת תיאטרון של תנועת הקיבוץ בגבעת חביבה. הכרתי אותו שם. באותו רגע נסגר מסך על חיי שנעזבו מאחור. הייתי כחולמת. היה בו שילוב של דמוניות, קסם, הומור - משולש שאי אפשר לעמוד בפניו, צוללת לתוך מערבולת של רגשות, נשלטת על-ידי כוחות מאגיים, טובעת, מתמכרת, לא היתה שום משמעות למה שקורה סביבנו בסדנה. ההתאהבות הזו סחפה אותנו לתהומות מפחידים. בסיום הקורס צריך היה להוריד מסך. שבנו כל אחד לביתו. הגעתי לפנות ערב. על השולחן עמד אגרטל עם זר פרחים, לידו עוגה ריחנית שזה עתה יצאה מהתנור.

הבעל והילד יצאו לקבל את פניי. אני כבר ביכיתי את שברם. בלילה, כשאהב בתוכי, הרגשתי ריקה. בבוקר קמתי. עליתי על אוטובוס בכיוון אחד. שאלתי עליו. הראו לי את חדרו. היה לבד. המזל הטוב שלי. עכשיו, שאני מספרת לך, איני יכולה להבין את החוצפה, האומץ שהיו להתפרץ כך לחייו, אבל באותן שעות לא נתתי דין וחשבון לעצמי או לחיים שמסביב. רצתי קדימה כאחוזת אמוק, מטרה אחת לנגד עיני, לראות אותו, להיאחז בו. לשבריר שנייה היה מופתע, אחר אחז בי, עוטף אותי בגופו הגדול, החם.

מצאתי שלווה. כך לפחות חשבתי. בואי, משך אותי אחריו לצריף שעמד בשולי הקיבוץ. חבר שלי נסע. השאיר לי את החדר. ידעתי שתבואי. אני הולך להביא לנו משהו לאכול. את מחכה לי כאן, איים באצבע צוחקת. הנהנתי בראשי, עדיין צופה מבחוץ על הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו. כעבור זמן חזר עם מצרכי מזון ובקבוק יין. כיסא מיותם שעמד בפינה שימש לנו כשולחן. חדר ספרטני: מיטה, כיסא, ארון קטן לבגדים. המיטה, צרה מלהכיל אותנו, את כובד התשוקה. דפיקות עצבניות בדלת, הוא קם פותח פתח צר בדלת. שמעתי חילופי דברים נרגשים, לא הצלחתי להבין במה מדובר. אני חייב לצאת, זרק לי, אסביר לך כשאחזור. הלילה בלע אותו. את קולטת מה עבר בראשי.

על המיטה הריקה, בחדר הזר הזה מכווצת מחרדה, רגשות אשם, התקפלתי בתנוחה עוברית, תנוחת הבריחה שלי. את הלא מכירה. הוא חזר עם פסים ראשונים של אור הבוקר שנדחקו מבעד לתריסים. פניו לבנים כפסי האור. אנשים טובים, אמר בציניות, סיפרו לאשתי שהגעת לקיבוץ, שנעלמנו לאיזה צריף; גם היא נעלמה לאחר ששמעה את מה ששמעה. היה חשש שתנסה להתאבד. בעבר כבר ניסתה תרגיל כזה. חיפשנו אחריה כל הלילה. נמצאה מתנחמת בזרועותיו של ידיד. דיבר בקור רוח, כאילו מסר אינפורמציה על מזג האוויר. לא הופתעתי. ידעתי משמועות שהזוגיות שלהם התאיידה כבר מזמן.

ברור היה לשנינו שאיני יכולה להישאר יותר. ביקשתי ממנו רק שייקח אותי לטלפון. ידיים רועדות, לב שמבקש לפרוץ משדיים דואבים. אמרתי אני מצטערת על הכול. לא יכולה לחזור. היתה שתיקה מעבר לקו, בקצה השתיקה טריקת הטלפון. את תופסת. בטריקת טלפון אחת נעל את כל חיינו המשותפים. הטלפון השני היה אלייך.

יושבות בתוך הסמיכות של המועקה כמעט אפשר לגעת בה. החדר נעטף בכחול כהה מוכתם בשחור. שכחתי להדליק את האור שבויה בסיפור שלה. מחר בבוקר דבר ראשון את מרימה טלפון לבעלך. מנסה להישמע הגיונית, אנושית. היא במקום אחר. חדר ירוק, חלוקים ירוקים מסכות. עוד רגע יפתחו את הלב. תבקשי לדבר עם הבן. באסרטיביות לא מתוך חולשתך. את חייבת לו את זה. פתאום נהייתי לה כמו איזו אימא צדקנית, אבל ברור לי שהיא זקוקה לניעור רציני.

כתמי הכחול נטמעו סופית בשחור. זחלנו מתחת לרכות, לחמימות של השמיכות.

אני לוחשת לה מתוך קפלי השמיכה את הרגעים הראשונים של הבוקר שבקעו מתוך הלילה. רגעי פינוק קראנו להם. קרני השמש התגנבו דרך הכילות, נשברות לאלפי נקודות מפזזות. קולה של המטפלת שובר את הרגעים שלא יסולאו בפז, חודר לתאי הזיכרון, מעלה לסדר היום את המסדר. אותו מסדר בוקר נוקשה שחזר על עצמו חודש ימים. שתינו נשארנו אחרונות המרטיבים. מדי בוקר בבוקרו התייצבנו בקלוננו מול גמדים בכל הגדלים, מקפצים, צוהלים בשמחה לאיד, ומנגד הקול שקטע באכזריות את מתיקותו של הבוקר, מרעים בתחושת שליחות חשובה בשפה מליצית שהמבוגרים באחיזה מפרפרת אחרונה נתלו בה.

אותו בוקר גואל התעוררנו בתחושה מוזרה. מיששנו את הפיז"מה, הסדין. ידינו חזרו אלינו יבשות, מחפשות אחר החמימות הרטובה שאבדה לנו לנצח.

ילדות, נשיות, חלום ומציאות


תרצה אשכנזי ארבל בספרה הראשון "ילדה חולמת אישה חולמת ילדה", חושפת, ילדות, נשיות, חלום ומציאות בכתיבה ובשפה מיוחדת במינה. היא פורשת בפני הקוראים חוויות ילדות והתבגרות ויחד איתם עוברת מטאמורפזה וצומחת חדשה ומפוכחת יותר.

אשכנזי ארבל נולדה וגדלה בקיבוץ מעוז חיים שבצפון הארץ, בגיל צעיר היא נישאה לראשונה והביאה לעולם את ביתה הבכורה, שנתיים לאחר מכן הרגישה שהקיבוץ לוחץ עליה, אין לה אוויר, וכי היא חייבת לתת דרור לנשמת האמן שבתוכה.

היא עוזבת בקיבוץ בעל וילדה קטנה ונוסעת לעיר הגדולה מתןך ערגה לתיאטרון ולאווירה המשוחררת של תל אביב בשנות השישים.
עבור ילדה, אישה תמימה מן הקיבוץ הקצב המהיר של תל אביב היה כמו תובעני מדיי, הקלות בה התחילו והסתיימו מערכות יחסים באותה התקופה סחפו גם אותה להרפתקאות ואכזבות.

"היפיפייה כחולת העיניים" של תל אביב הבוהמיינית ניסתה את כוחה גם כשחקנית תיאטרון. היא השתתפה כנר על הגג, במותו של סוכן, בחיים כמשל עם אמיר אורין וניסתה את כוחה גם בתיאטרון החדר, וכחלק מתיאטרון זוית ותיאטרון חיפה.
אך האומן שבתוכה חיפש דרכים חדשות לפרוץ החוצה.

לאחר טלטלות נפש רבות היא עוזבת, מתחתנת בפעם השנייה ומקימה את ביתה בישוב תמרת אשר בצפון הארץ.

בתמרת היא מוכרת כ"מלכת הקשתות" בזכות ביתה המרהיב שכולו נבנה בהשראת האמנות שם לאורך כל הדרך היא מלקטת רסיסי זכרונות מילדותה, מחייה בעיר הגדולה , מהתיאטרון ובכלל. לפני כשנתיים היא צוללת עמוק, אל מי שהיא ואל חוויות הילדה, אישה שלה.

מכאן נוצרת התערוכה "ילדה חולמת אישה חולמת ילדה", תערוכת ציורים בה לכל ציור מוצמד טקסט שמאוחר יותר יהפוך לספר הנושא את שם התערוכה. רסיסי זיכרונות נאספים ויחד איתם הולך ונבנה הספר בו היא בונה את סיפורן של שתי הגיבורות שלה (יהלה והמספרת).

כמו בציוריה היא יוצרת קומפוזיציה אנושית מרגשת, סיפור מדהים על שתיים שהן בעצם אחת על התבגרות וצמיחה שלה מתוך עצמה.
תרצה אשכנזי ארבל מתבגרת ומתפכחת דרך יצירותיה ולנגד עיניו של הקהל שלה. היא אמנית רב גונית המתפרשת על כל התחומים: ציור, פיסול, ועכשיו ספרות.

באמצעות האמנות שלה היא אומרת שלום לתמימות ומפנה מקום לניסיון הנרכש עם השנים היא הופכת מילדה לאישה שתמיד תחלום ילדה. השממה.

על המחברת

תרצה אשכנזי ארבל היא אמנית אשר מציירת, מפסלת ועכשיו גם כותבת. במרוצת השנים עברה שלבים רבים, הציגה לא מעט תערוכות, תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. ספרה החדש הוא, למעשה, לפני הכל תערוכת ציורים מדהימה הנושאת את שם הספר ובה לכל ציור מוצמד טקסט מתוך הספר.