ניגשתי בחששות מסוימים לקריאת ספרו של דני חלוץ. החששות נבעו מהבנתי את חלקו ואחריותו של חלוץ על שקרה במלחמת לבנון השנייה, ועל חלקו בגיבוש השנוי בתפיסת העולם של הצבא לפניה. מאידך-גיסא, כאשר רמטכ"ל כותב ספר המתאר ממקור ראשון את הבנתו ומעשיו, ראיתי זאת כהזדמנות ללמוד ממקור ראשון על האירועים.
אומר כבר עכשיו - הופתעתי לטובה. 350 העמודים הראשונים בהם מתאר חלוץ את ילדותו, גיוסו לצבא, הכשרתו כטייס והשתתפותו במלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפורים ומבצע שלום הגליל - מרתקים. מרתקים על שום תוכן הכתוב, במיוחד למי שאינו איש חיל האוויר וגם בהבנת האדם ומשנתו המדינית פוליטית. הופתעתי עד כמה תפיסת העולם שלי דומה לשלו (ואני חשבתי שאני יחיד במוזרותו...).
חלוץ, כעיקרון, "לא עושה חשבון". אויביו הם אויבים במלוא מובן המילה, ואת דעתו עליהם אין הוא מנסה לייפות. אמירות נחרצות ולעתים אף בוטות, נכתבות בספר שדפיו לא מחיקים. כמי שכתב על אירועי קרבות, נהגתי זהירות בהתייחסות לאנשים ולתפקודם תחת אש. אצל חלוץ אין עידון ואין ריכוך, מפקד טייסת שלא תיפקד מחוסל אצלו בסיכול ממוקד, וכפי הנראה בגלל שהעז להצטרף למכתב סרבנים בזמנו. אני בהחלט יכול להבין את רוגזו של חלוץ על הסרבנים למיניהם ובמיוחד על אלה שתפקודם היה בעייתי בעת מלחמה, מאידך-גיסא - יש דברים שראויים להיכתב בעמימות מה.
חלוץ מעלה לדיון נקודה עקרונית של דבקות במשימה ומביא את סיפורה של הטייסת "האחת" שאליה השתייך, אשר לא שבה ממשימה ללא ביצועה וספגה אבדות כבדות, וזאת לעומת טייסת פנטומים מקבילה שלא ספגה אבדות ובמקרים מסוימים נמנעה מביצוע המשימה. הנושא בהחלט שווה דיון ולא רק פילוסופי, אף שהתשובה אינה ברורה כלל ועיקר. יש שיציינו לשבח מפקדים שדאגו להחזיר את חייליהם בשלום מהמלחמה, ויש שיראו באי-ביצוע המשימה הקלה עצמית ברמה בלתי נסבלת עד פחדנות. מעניין שגם אצל חלוץ מלחמת יום הכיפורים הייתה האירוע המעצב של חייו בדומה למפקדים וחיילים רבים שעברו את המלחמה ההיא.
חלוץ מתקומם על חלחולה של המדיניות למעשה הצבאי, ועל כך שמפקדים בדרגים שונים מכניסים עצמם לנעלי המדינאים במקום לבצע את המשימה הצבאית המוטלת עליהם. מאידך-גיסא, חלוץ עצמו חוטא בחטא זה עוד לפני היותו רמטכ"ל. בספר תיאורים רבים בהם חלוץ, כממונה על אמצעי הלחימה של חיל האוויר, עושה שימוש בטיעונים דומים. ככלל, אני מסכים עם דעתו, אבל חושב שראוי היה שינהג כך בעצמו.
קל להזדהות עם תפיסת העולם של חלוץ בדבר הצורך להגן על המדינה ולפגוע באויביה. חלוץ מביא כדוגמה את תגובת חיל האוויר, שהייתה לדבריו "תכליתית ומדויקת" כתגובה על הלינץ' שבוצע בשני חיילי המילואים של צה"ל ברמאללה באוקטובר 2000. אני זוכר היטב את האירוע ובמיוחד את השעות שחלפו מפרסום הלינץ' ועד התגובה הצמחונית להחריד של חיל האוויר. לאחר שהוזהרו שוב ושוב אנשי הפתח לעזוב את המתחם בו בוצע הלינץ' נעמד לו מסוק בשמים וירה שני טילים (אם זכרוני אינו מטעה אותי) על בניין המשטרה הריק. האם זו התגובה התכליתית שעליה מדבר חלוץ?
עם הגיעו של חלוץ לתיאור מלחמת לבנון השנייה הספר מקבל תפנית (לפחות מבחינתי). הלוגיקה של חלוץ נעלמת ובמקומה מוצגים תיאורים שמרביתם הסברים על אירועי המלחמה ועל אחריותו המועטה להם. נראה כי חלוץ שכח כי היה רמטכ"ל הצבא ולא מפקד חיל האוויר לשעבר. חיל האוויר הוא המנצח וכוחות היבשה הם המפשלים. שוב ושוב מסביר חלוץ שהאחריות לחוסר מוכנות צבא היבשה לא הייתה שלו, ושוב ושוב הוא חוזר על התפיסה שניתן להשיג ניצחון באמצעות מתקפה אווירית. בעניין זה אני חלוק עליו לחלוטין וכתבתי בעניין במספר הזדמנויות. חלוץ מאמין באמונה שלמה שניתן להשיג הכרעה ללא ניצחון קרקעי וכל היתר שולי. "המציאות משתנה", טוען חלוץ ומציין כי הכוחות המיוחדים ביצעו משימות רבות וחשובות במלחמה. לצד כל הסוד האופף את פעילות היחידות המיוחדות, לא מובאת אפילו דוגמה אחת לשינוי במלחמה שנבע מפעילותן של יחידות אלה. לדעת חלוץ, צריך להגביר את כוחן אבל על-חשבון מי, הוא אינו אומר. ברור לכל שהגדלת מספר היחידות המיוחדות והיקפן תפגע בראש ובראשונה בגדודים שעד היום - כולל במבצע "
עופרת יצוקה" - הם הנושאים בנטל המרכזי של המלחמה. חלוץ מביא דוגמאות רבות ליתרונות שהשיגה ישראל בעקבות המלחמה, מרביתם משכנעים.
הספר כתוב היטב ואף שיש בו מספר קטן של אי-דיוקים טכניים, הוא קריא וקולח. חלוץ מביא את תפיסת עולמו בנוגע לבטחון המדינה, לחובתה של המדינה לאזרחיה, להבנת מקומנו במרחב מוקף אויבים ומה עלינו לעשות כדי לשמר את עצמאותנו. יש בדברים האלה רענון אחרי שסדר היום התקשורתי השתלט על חיינו וממנו עולה כי הכל תלוי בנו. אם נהיה נחמדים, יאהבו אותנו ואם נמשיך בדרכינו "הנלוזות", אנו אחראים על כל הרע הפוקד אותנו. בנושא זה אני מסכים לחלוטין עם חלוץ.
"בגובה העיניים" - מומלץ!
