איך רוקדים הצרצרים

בְּהַצָּתָה פִּתְאוֹמִית בַּת חֲלוֹף הִבְחַנְתִּי
בְּמִקְסַם מַרְבַדֵּי גַּעְגּוּעַ, נִשְׁקָף מִמַּבָּט
בָּרִקּוּד הַסּוֹעֵר -
צְעָדֵינוּ קַלִילִים, מִן הַסְּתָם.
לוּ הָיִית שׁוֹאֵל: "לַיְלָה?"
הָיִיתִי מְשִׁיבָה: "בֹּקֶר."
חָשַׁבְתִּי לְנַעֵר עַצְמִי בְּנַדְנֵדַת יַלְדוּת
עַד שְׁכרוֹן חוּשִׁים.
(מתוך "ריקוד הצרצר", עמ' 90)


לעומת זאת בשירה, אתה קורא את עצמך (עמ' 11) יש תחושה ומראות אידיליים שיש בהם משום התמזגות של האהוב, של התחושות עצמן ושל המראות לטבע אחד מופלא ושלם:


אַתָּה קוֹרֵא אֵלַי אֶת עַצְמְךָ
עַד תְּנוּמה אוֹחֶזֶת בְּעַפְעַפַּי
אֲנִי אוֹתְך שׁוֹמַעַת בֵּין
פִּיהוּקֵי אִילַן
עֵת הַטַּל מַשְׁכִּים
עִם פִּרְחֵי הַבָּר

כך היא כותבת. ודומה שכך היא מיטלטלת. כמו הטלטלה שמעביר מגוון השירים בספר, שהיא מביאה באותה רגישות, אם לאותן דמויות יקרות שאינן ואם לנופים שבחוץ ולנופים שבפנים המובעים לעתים בקריצה ובנגיעה סמלית. ואולי כך גם מקפצות בה התחושות, בין המציאות לבין הנחווה בתחושותיה. וזה מחזיר אותי לשמו של הספר.

ריקוד הצרצר, אם כן, הוא שמו של שיר בספרה של אדלינה קליין, ובסך הכול הצרצרים מאכלסים פיזית שניים או שלושה שירים בספר כולו - וכך מצאתי עצמי תוהה מה הביא את המחברת לקרוא לספר כולו על שמם, למה העניקה להם את הכבוד המצרצר הזה. האם כך סתם בחרה בו? אין זאת, אמרתי, אלא שיש דברים בגו מלבד היות השם יפה ומתנגן לכשעצמו. אפילו העטיפה ההולמת של הספר, על-אף שאין בה צרצרים, בזכות זווית הצילום שלה ומשחק העדשה היא כמעט מצרצרת.

אהבה כמו דילוגי הצרצר

האם אכן יודעים הצרצרים לרקוד, ואולי רק בראייתנו אנו רוצים להגדיר זאת כך? זאת הנחה ומותר לנו. הם מעולם לא אישרו ולא מחו, ואפשר שהם אכן מחוללים להם באותו עולם שלהם. קפצוציהם נגרמים מזקיפת רגליהם האחוריות ולכו תדעו אם הם מזקיפים אותן מתוך איזושהי מודעות סמויה, או שמא אלה מזדקפות מתוך רפלקס שבא ומקפיץ אותן. כך או כך, צרצוריהם, כאשר אינם באים להתריע על תחום טריטוריאלי, הרי הם מהווים את קריאתם לאהבה. ומה שגרם לי תהייה ורצון להבין, הייתה השאלה ההזויה איזה סוג צרצר היה זה שרקד את טנגו-היחיד שלו בחפשו אחר האהבה, ואיזה מין צרצור זה היה. כן, אותו הטנגו. אבל זהו טנגו אטי על רצפה מתנודדת מעל מים זורמים.

גַּם טנַגְוֹ אִטִּי לֹא לוֹקֵחַ אֶת שְׁנֵינוּ
אֶל מַעֲמַקִים, כָּאֵלוּ בָּהֶם הַטֶבַע דּוֹרֵךְ
בִּמְלֹא עֻזוֹ, עַל בְּהוֹנוֹת הָרַגְלַיִם.
אֲנַחְנו נֶאֱחָזִים בַּמַּעֲקֶה פֵן נִפֹל.

הָרוּח הוֹדֶפֶת אוֹתְךָ מֵעִמִּי הָלְאָה, הָלְאָה,
הָרוּח מַרְקִידָה אוֹתְךָ שׁוּב לְעֶבְרִי.
(מתוך טנגו, עמ' 27)

אין יציבות, אם כך. וכמו דילוגי הצרצר, כך האהבה זמנית ושבויה ברוח. ומה הופך אותה כזאת, בלית ברירה אולי, באה והולכת, סוחפת ומתרחקת, בלתי נאחזת? מי היה זה שרקד את ריקוד האהבה על סיפון הספינה, כאשר המים מניעים אותה וגורמים לשניים להיאחז במעקה שלא ליפול? ומדוע אינם נאחזים זה בזה? ואם תחושותיה של המשוררת הם כמו ריקוד של צרצר, איזה סוג של צרצר הוא זה ואיזה סוג של מוזיקה הוא מנגן? ויותר מכך - מה מתנגן בעקבות כך בתוך מוחה בבואה לכתוב את שיריה, מה מהדהד בה בבואה לגעת בדמות שהעניקה לה חיים בשירים?

אולי שלא בצדק, אם עם המשוררת ואם עם עצמי אני נטפל לעניין הצרצרים, אבל אני נוטל עליי את הסיכון של המשל הזה. כי אהבתי אותו. ואילו היא, שבחרה בכותרת הזאת לספרה היא שהניעה אותי לחפש. ואחר כך, מציץ בהיגנב בין השורות, גברה בי התחושה כי משהו ככל הנראה אכן מרקד בתוכה, והוא מביא ולוקח, מקרב ומרחיק, וכאילו מדליג אותה ומוביל אותה, דהיינו את נפש השיר, לאותו ריקוד של צרצר.

פָּגַשְתִּי סֶלַע צוֹחֵק בְּעֵינֶיךָ,
הַר שֶׁהִסְמִיק בְּלִבְּךָ -
פָּרַשׁ בִּצְנִיחָה עִם הָרוַּח.
שָּלַחְתִּי שָׁלוֹם -
לְקֵץ הַבְּרָקִים שֶׁל שְׂפָתֵיךָ;
שָׁם, מְעֻנָּן חֶלְקִית
עַד בָּהִיר.
פָּרַעְתִי שַׂעֲרוֹת חוֹבוֹתַי כְּלַפֶּיךָ
בְקַוֵּי אֹפֶק נִמְתָּח לִגְבוּל;
שָׁם, הַכֹּל תְּהִלָּה.
רָאִיתִי שְׁבִיל עוֹלֶה
בְּדֶרֶך עָפָר לְתַצְפִּית;
מָצָאתִי פּרוּרֵי לֶחֶם,
שֶׁסִמְּנוּ קוֹדִים קַלִים לְמַעֲבָר
מֵהַר לְהַר.
(סלע צוחק, עמ' 8)

האלגוריות היפיפיות פורחות בשורותיה של אדלינה וכוחה רב בכך. נוגעת ומניחה לך לבחור ולהבין. פותחת אשנב ואתה בוא וחפש. אבל בשקט היא מיטלטלת. הטבע בשיר האהבה הזה הוא קשה. בעיניים יש סלעים ובשפתיים יש ברקים. האם תמיד כך? פעם כמו מתנגחת במילים, כמעט עם עצמה, פעם מתנודדת על סיפון, כאילו לבדה, פעם נוהָה ברוחה לדלג מהַר להַר, לא ללבו מלבה. אין בטחה, אין הבטחה. התחושות לא נחקקות, ואם תעבור למקום אחר אולי לא תזכור מדוע היא שבה לבקר כאן.

יָדַעְתִּי לְהֵישִׁיר מַבָּט
בְּמַעֲלִית הַשְׁלָגִים הָאִלֶּמֶת,
לוֹגֶמֶת אֶת מֶרְחַק הַזְּמַן
בְּכוֹסִית חַרְסִינָה עִלֶּגֶת.
שׁוּב שָׁכַחְתִי
לָמָּה שַׁבְתִּי כָּעֵת.
(מתוך מלים כעכשו, עמ' 34)

ועניין השכחה הזה מחזיר אותי אל משל הצרצרים, שככל הנראה יומם אינו מזכיר את לילם. וכאן אומר, כי שני סוגי צרצרים נפוצים בארצנו: צרצר הבית וצרצר השדה, ואדלינה כותבת גם בבית וגם בשדה. גם מחדרי הלב וקליפת הגוף בהיותה בבית, וגם מיפי הטבע, מן הרקיע המופלא ומזרימה של מים, מן הגוונים שמרח אלוהים על יצירתו ביד של אמן בהיותה בשדה. והנה בשניהם ההשפעה עושה את שלה. כי גם שירים אלה וגם שירים אלה מרמזים על תופעות חלוף, פעם בחוזקה של צרצור הקורא לצרצרה ומאותת לה מרחוק, ופעם ברוך ובעדנה, בצרצור שכולו חיזור וחנחון ממנו אליה ובקרבתה. ואכן המשוררת כותבת מבפנים וגם מבחוץ, מרחוק למחזר המבקש, ומקרוב למחזר המלטף. החוצה אליו היא כותבת, אך פנימה היא כותבת אל עצמה. והתחושה היא שאין הדברים חוברים לאחד. כי הלילה אינו חובר ליום. האם ידבקו כך השניים? היוכלו למצוא בטחה משותפת? האם יוכלו למצוא עצמם יחד ביותר ממצב קיומי אחד?

פָּגַשְתִּי בִּצְלָלִית מַבָּטְךָ עַל פָּנַי
לְמַרְגלוֹת מַדְרֵגָה.
עֵינֵינוּ קָבְעוּ מִפְגָּשׁ.
(מתוך ליטוף, עמ' 79)

וגם כך, באחת. כאילו נזדקפו רגליו האחוריות של הצרצר והוא מנתר בחושך אל הצרצרה. אבל כמו המשך של השיר, במקום אחר, כמעט לאחר אותו מפגש חטוף וסוחף, מתערפלות העיניים בערפל שאינו בטובתן, ואיני יכול לומר אם עיניו נעשו רחוקות או שמא עיניה ראו אותו אחרת:

נְעוּרוֹתִי כְּמוֹ סִינְדֶּרֶלָה
לְהָעִיף מַבָּט בְּעֵינֶיךָ
נִדְמֶה, תְּכֵלֶת הָיוּ בַּטִּירָה,
עַתָּה הֵן בְּגָוָן מְעֻרְפָּל,
בַּמִּדְבָּר לְלֹא מוֹצָא
שׁוֹרְקוֹת רוּחוֹת בַּחוֹלוֹת הַמְּתַעְתְּעִים.
(מתוך סינדרלה, עמ' 68)

זכרונות קשים

אבל, על-אף כול האמור, יש דברים אחרים בספר: איני יכול להתעלם מכך שחלק מזיכרונותיה של המשוררת הם קשים. זיכרונות של שואה, של סבל, של גופות ילדים, וזה מלווה אותה כמובן והיא מביאה שורות המתארות מראות שזעזעו אותה; תחושות שמטרידות אותה לא רק מהעבר אלא גם מעולמנו אנו, עכשיו; מהעולם שנעשה גס לעצמו, מן האדם שנעשה חזק להשחית ומושחת להזיק, וגם מזה שהטנגו, כסמל לאותו עולם, כבר אינו הטנגו שהיה פעם וקצבו המופלא הנה הפך רחוק ונעשה געגוע ולעתים אפילו זר. גם איני יכול להתעלם ולא להזכיר את הִימצאותה של כמות בלתי מבוטלת של "שירי נשמות" - שירים לזכרם של יקרים ושל יקירים, שגם הם מבטאים, חוץ מההצדעה לאותם אנשים שהיו, תחושה של חוסר ושל געגועים. חלק לא מבוטל כלל הם מהווים בספר, אולם איני שח בשירים אלה היות שעניינם אחר. כבודם של המוזכרים בהם, גם של הקרוב ביותר במקומו מונח.

אלא שעם זאת אני שואל, בעקבות ריבוי אותם "שירי נשמות" שבספר, כי אולי יש הקשר, אולי יש חיבור והשפעה: האם ידיעת החלוף של בני אדם מעיקה בתוך המשוררת והיא מביאה את החשש מפניו ההפכפכים של העולם אל תוך השירים? האם חששות אלה מולידים ניכור של הדמות שבשירים מתחושות עצמה? האם המראות הקשים שטבועים בה גוברים על הרגשות שמתעוררים בה? גם הטבע נראה בלתי אמין לעתים, והוא מתעתע, מכאיב, נוטל ממנה את העוררות אל הרגש, טורד אותה כשהיא באה ליהנות מהתחושות, מהריגושים.

בְּשֶׁמֶשׁ עֵינֶיךָ הַחוֹלְמָנִיּוֹת
נֶעֱקֶצֶת אֶל-פִּי
הֶבֶל חַם בָּכְּפוֹר הַמַּלְבִּין את
פְּרוֹזְדוֹרֵי הֶהָרִים הַחוִּמים -
הַמְטַפְּסִים אֶל עַנְנֵי אַשְׁלָיוֹת,
מִתְרַחֲקִים בְּנַפְשָׁם,
לְהַתֵּל בִּי, בךְּ -
הִרְהוּר חֲרָטָה
כִּי חַם מִדַי הַקַּיִץ הַזֶּה.
עֲנָנִים - נֶחְבָּאִים בְּצֶמֶר הַחֹרֶף
הַיָּשֵׁן הָעֵר.
(צמר החורף, עמ' 83)

ישן וער, ישנו ואינו, קיים ומתפוגג. חי ואיננו. הטבע מהתל. תמיד נשאר החשש שהדברים ייעלמו, שהנוף ישתנה. והחשש הזה מוליד בהכרח מרחק. אבל על מה נלין? אפילו העננים שם "מתרחקים בנפשם".

למעשה, מגוון השירים שבספר מחלק את התכנים ליותר מנושא אחד והם נבדלים בכך - אך בכול מקרה, בכול סוגי השירים ספוגה תחושה, גם אם לעתים מוסווית, של געגועים. בשורות ובין השורות. והכול בא ונוגע באיזו רכות, כמעט בהיסוס, לתחושתי. באיזו עדנה. דבר אינו בעוצמה מזעזעת, אך בעוצמה שקטה ומרטיטה; לא הודפת נפש אבל בהחלט לוטפת. והלטיפות מעוררות תחושות בעומק הלב, מעוררות זיכרון מהדהד, מעוררות אנחה שכמעט אינה מצליחה להימלט החוצה, והאנחה הזאת, בלי הבדל מאין באה, נטמעת במשוררת הרגישה הזאת ומולידה את שיריה. ובלשונו העתידית של השיר הבא, בלשון של חלום ושל תקווה אסיים רשימה זו, אחתום נגיעה אולי הזויה במקצת זו שלי בצרצרים - במה שהיא כותבת במעין תוחלת של הנפש, בשורות נוספות מתוך השיר סינדרלה:

כִּמְעוֹף צִפּוֹר לְמוֹרְדוֹת עֵמֶק -
אֶתְכַּנֵּס בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ
כְּסִינְדֶרֶלָה, אֶדְהַר עַל גַּב הַסּוּס הַלָבָן
אֶל אַרְמוֹן הַחֲלוֹמוֹת...
כְּמוֹ אֶתְמוֹל הוּא הַיּוֹם
וְהַיּוֹם הוּא גַם הַמָּחָר.

ואני אומר: מי ייתן. הן כולנו כחולמים. לו יהי כך.