|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
רמי בר-אילן חייל בפלוגה הצעירה של גדוד 890 מתאר את קורותיה של הפלוגה אשר הופרדה מגדודו של איציק מרדכי מג"ד 890 במלחמת יום הכיפורים. הספר אינו קל לקריאה ויש קטעים בו אף קשים לקריאה
|
|
'שלום לאהבה'. ספר קשה לקריאה
|
|
|
|
|
|
|
|
| משנכתבו הדברים ופורסמו הם מאפשרים למי שלא חווה מלחמה מקרוב או לא היה עד לאירועי מלחמת יום הכיפורים לחוות בצורה בלתי אמצעית את הקרבות, את תחושת המחנק של האירועים, את הפחד והאימה שהם נחלתו של כל לוחם בקוו הראשון | |
|
|
|
|
מי שמע על פלוגה ו' מגדוד 890? המענה לשאלה זו מן הסתם היה "אף אחד" אלמלא חייל צעיר ששמו רמי בר-אילן שהיה בפלוגה הזו במלחמת יום הכיפורים והחליט לעלות את קורותיה במלחמה בספר מטלטל שהופץ בשנים האחרונות במהדורה מצומצמת ביותר בגלל הצנזורה וסוף סוף שוחרר לפרסום חופשי לציבור.
הספר הזה שסבל מלא מעט חבלי לידה, "זכה" אפילו "להשאלה" מסיבית של סופרת שהיא משוררת מוערכת שהחליטה לשלוח את ידה גם בכתיבת ספר ובחרה בכתיבת ספר ביכורים אשר חלקים רבים ממנו "תואמים" את שלום לאהבה של רמי בר-אילן.
רמי בר-אילן חייל בפלוגה הצעירה של גדוד 890 מתאר את קורותיה של הפלוגה אשר הופרדה מגדודו של איציק מרדכי מג"ד 890 במלחמה וצוותה לכוח אחר שנקרא "כוח שמוליק" אשר צורף לחטיבת השריון 14 של אמנון רשף. חיילי הפלוגה חוו חוויות מזעזעות כמו חיילים אחרים בסיני בחזית המלחמה המצרית אבל "התמזל" מזלם ואחד החיילים החליט לעלות על הכתב את חוויותיו וחוויות חבריו לפלוגה.
ספר קשה לקריאה
הספר אינו קל לקריאה ויש קטעים בו אף קשים לקריאה, יש בהם קטעים שלעניות דעתי לא היו צריכים להיכתב אבל זהו דיון אחר עד כמה חיילים שהיו בקרבות צריכים לתעד כל שבריר אירוע שחוו וראו ועד כמה הוא עושה צדק וחסד אתם ואם חברים שנפלו במהלך הקרבות.
משנכתבו הדברים ופורסמו הם מאפשרים למי שלא חווה מלחמה מקרוב או לא היה עד לאירועי מלחמת יום הכיפורים לחוות בצורה בלתי אמצעית את הקרבות, את תחושת המחנק של האירועים, את הפחד והאימה שהם נחלתו של כל לוחם בקוו הראשון וגם את החזרה לחיים בתום המלחמה. אצל חלק מהלוחמים החזרה לחיים אינה בדיוק חזרה לחיים שהכירו לפני המלחמה אלא חזרה לחיים אחרים בהם המציאות של שלושת שבועות המלחמה מתערבבת עם ההווה כאשר כבר לא ברור מה היה, מה הווה ומה יהיה.
רמי בר-אילן בדרכו המיוחדת מתאר את האירועים כאילו הם כאן ועכשו, אתה קורא את המשפטים בנשימה אחת ללא הפסקה עד שאתה מרגיש את הדופק מאיץ בעת ריצה בין התעלות לצד תעלת המים המתוקים. את השיגעון האופף אותך עד שלא ברור מה הם ארועי המלחמה, מהם שיגעונות בנשמות החיילים ומהי האמת אם קיימת אחת כזו ברגעי קרב ומלחמה.
בר-אילן לא מסתפק בחוויות האישיות שלו אלא ביצע גם תחקיר מעמיק במשך שנים בין לוחמי הפלוגה כדי לתת תיאור מלא ומעמיק של חוויות לוחמי הפלוגה כולה.
רמי כאומן בחר לשבץ בספרו צילומים רבים וגם ציורים מעשה ידיו כך שגם הצורה החיצונית של הספר חריגה מכל ספר מלחמתי אחר. אישית אני תמיד מעדיף חוויות אישיות של לוחמים על פני תיאורים של היסטוריונים, הספר של רמי אינו יוצא דופן אף שקטעים בו הם מכה ישירה בבטן ללא התחשבות וללא עדינות, זו כנראה גם היה מהותה של מלחמת יום הכיפורים.
נחזור לשאלה בתחילת הסקירה, מי שמע על פלוגה ו' מגדוד 890? ובכן בזכותו של רמי בר-אילן, כולנו.
|
| תאריך:
|
12/08/2012
|
|
|
עודכן:
|
12/08/2012
|
|
עפר דרורי
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
כהן אלי
|
12/08/12 22:34
|
|
|
|
2
|
|
דניאל שמע
|
10/10/12 10:38
|
|
בְּהַצָּתָה פִּתְאוֹמִית בַּת חֲלוֹף הִבְחַנְתִּי
|
|
|
|
|
מיזם כמו זה של חיים ספטי, שכלל שלושה ספרים, כאמור, "דוח על יתרת הנפש", 2006, "הזמן קורס, ניתך", 2007, ו"האהבה הלבנה", 2010 - שעל שירי האהבה שבו אני כותב - דורש הקרבה גדולה, ונדחף על-ידי תשוקה וצורך גדולים עוד יותר מכך. אבל ספרים אלה הם קודם כל ספרי הגות, ואני אומר זאת כמעלה. בשלושת הספרים הוגה ספטי בכול מכול.
|
|
|
|
|
אפוקליפסה, כי מלחמה היא אכן לבם של הכאוס והמוות, ואילו הים שאין לו סוף, לפי מראה העין, רחב ומשיק לאופק שאין רואים בו דבר, ואולי יש בו בכל זאת משהו טוב יותר מהמלחמה הארורה שמנתצת והורסת ומאבידה חיים. "מישהו סימֵן גבול ומישהו אחר ירה", כותבת נילי דגן בשיר הנושא, וכאילו מה פשוט יותר מכך? כל כך קל להרוג, רק לחיצה קטנה ובלתי מחייבת לכאורה על ההדק. הלא אנחנו עדים לכך ברחובותינו. גם נערים שדעתם זחוחה ומוטרפת ושיכורים עם סכינים עושים מלחמות. לא חשוב איפה ואיך הרגו אותך - שיגעון הוא שיגעון, אלימות היא אלימות, ומות חינם הוא מות חינם. לפי כך ואיך לא, לובש העולם אפרוריות שמכבידה על הנפש.
|
|
|
|
|
עד היום, משאני נתקל בו בספרייתי אני חש עצמי נוגע באיזו ערגה שהצליחה המשוררת העדינה והאנינה הזאת, שרה אדר, להעביר בשדרת התחושות שלי. כותרת הספר מבטאת בהחלט את טעמו, טעם הדבש שזורם לאורך דפיו. הייתי רוצה, אפוא, להגיש לה את השיר הזה שלה, במטותא, כדי לגעת בה חזרה:
|
|
|
|
|
אריה עוז, ילד ניצול שואה בו שש מהולנד שהוסתר בבית הולנדים נוצרים ושרד את השואה מספר את סיפורו. אם סיפורו של עוז היה מתמקד בשנות השואה ובמסתור מן הסתם היה מעניין אבל התוספת בשנותיו הרבות בשרות המדינה היא שעושה את ההבדל.
|
|
|
|
|
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
