|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
תרגום חדש לרומן הקלאסי "גטסבי הגדול" מאת פ' סקוט פיצג'רלד - בהוצאת אחוזת בית ובתרגומו של ליאור שטרנברג - על המיליונר יפה התואר וחובב מסיבות הפאר, שקונה בית באחד מפרברי היוקרה בניו-יורק ומבקש להשתלב בסביבתו הסנובית
|
|
|
|
"גטסבי הגדול" / פ' סקוט פיצג'רלד
|
|
|
|
|
"גטסבי הגדול" מככב בקביעות בכל רשימה המציינת את עשר יצירות המופת של המאה העשרים. כוחו של הרומן הקאנוני הזה טמון בדמותו של ג'יי גטסבי: מיליונר יפה תואר וחובב מסיבות פאר, שקונה בית באחד מפרברי היוקרה בניו-יורק ומבקש להשתלב בסביבתו הסנובית. כולם רוצים להיכלל בין מוזמניו, כולם מתפעלים מביתו המפואר, כולם מעריצים את דמותו, וכולם מרכלים על אודות המתעשר המסתורי החדש, גם אם מקור התעשרותו לא ידוע לאיש, וגטסבי עצמו מערפל את פרטי עברו.
המסַפר, ניק קאראוויי, שוכר בית קטן בצמוד לאחוזתו הענקית של גטסבי, וכך לומד להכיר אותו. הוא מתבונן בגטסבי וביחסיו עם הסובבים אותו - טום, דייזי, ג'ורדן ורבים אחרים - ואט-אט נכנס לסחרור כאשר העניינים משתבשים. אהבות נסתרות, רומנים אסורים, בגידות מכוערות ורשת של שקרים - כל אלה הולכים וסוגרים על גטסבי הגדול, עד שניק חושף את סודו, ולבם של הקוראים נחמץ לנוכח הטרגדיה הנחשפת.
"גטסבי הגדול" הוא רומן מדהים בשלמותו, על אליטה אמריקנית שסוגדת לעושר ומתנכרת למי שמבקש להיטמע בתוכה. בני חבורתו של ניק הם דמויות מרתקות ושובות לב, על-אף הספקות המוסריים שמעשיהם מעוררים. השכבות הרבות של הרומן, כמו גם היכולת לקרוא אותו כמשל על עולם קפיטליסטי אדיש וחסר חמלה, הקנו ל"גטסבי הגדול" את מעמדו הנצחי בספרות העולמית. אין זה מקרה שהרומן זכה לעיבודים קולנועיים מצליחים.
במאי 2013 עתיד לעלות על מסכי הקולנוע בעולם עיבוד מדובר מאוד ועתיר כוכבים ל"גטסבי הגדול", בבימויו של באז לורמן ("מולן רוז'") ובכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וטובי מגווייר. רבים מהמרים שהגרסה הקולנועית החדשה תגרוף כמה פסלי אוסקר בטקס שיתקיים בפברואר 2014.
פ' סקוט פיצג'רלד, מחבר "גטסבי הגדול", הוא מגדולי הסופרים האמריקנים ("ענוג הוא הלילה"). לתרגום העברי החדש של ליאור שטרנברג (שהוסיף אחרית דבר) קדם תרגומו של גדעון טורי.
פרנסיס סקוט פיצג'רלד: הערות ביוגרפיות
פרנסיס סקוט פיצג'רלד, מגדולי הסופרים האמריקנים, נולד ב-1896 במינסוטה, ארצות הברית, למשפחה אירית קתולית אדוקה מהמעמד הבינוני. הוא היה תלמיד מחונן וסקרן מטבעו, שנמשך מגיל צעיר לעולם הספרות, לשמחתה הרבה של אמו הגאה. בגיל שלוש-עשרה פירסם לראשונה יצירה פרי עטו: סיפור בלשי שהופיע בעלון בית הספר. בגיל שבע-עשרה התקבל לאוניברסיטת פרינסטון, שם הקדיש את כל זמנו לפיתוח יכולותיו ככותב. ב-1917, לאחר שלוש שנים בפרינסטון, נשר פיצג'רלד מלימודיו והתגייס לצבא. למרות חששותיו כי ימות בשוחות מלחמת העולם הראשונה בטרם יספיק לממש את חלומותיו הספרותיים, הוא לא הגיע לחזית, ובתום המלחמה שוחרר משירות ועבר לניו-יורק יחד עם אהובתו, זלדה סייר, בתו של שופט עליון ממדינת אלבמה. בשנת 1920 ראה אור הרומן הראשון של פיצג'רלד, "בואכה גן עדן" (This Side of Paradise), שבמרכזו צעיר עירוני בן דמותו ודורו של המחבר. הרומן זכה להצלחה מסחרית, וסימן את פיצג'רלד כדוברו של "הדור האבוד" — צעירים שהתבגרו לתוך מלחמת העולם הראשונה. זמן קצר לאחר צאת רומן הביכורים, נשא פיצג'רלד את זלדה לאישה. באותה השנה ראה אור גם קובץ הסיפורים הראשון שלו, Philosophers and Flappers.
במהלך חייו פירסם פיצג'רלד חמישה רומנים ושמונה קובצי סיפורים שהקנו לו שם של מאסטר בז'אנר הסיפור הקצר (בין סיפוריו הבולטים: "ברניס מסתפרת" ו"המקרה המוזר של בנג'מין באטן"). אך הרומן שהקנה לפיצ'גרלד תהילת עולם, גם אם באיחור היה "גטסבי הגדול", שיצא ב-1925. הרומן לכד את פניו של "עידן הג'ז" בשנות העשרים הסוערות (The Roaring Twenties), והתבסס על היכרותו של פיצג'רלד עם אנשי החברה הגבוהה בניו-יורק, בהם מתעשרים חדשים.
פיצג'רלד סבל במהלך רוב שנותיו כבעל משפחה מקשיים כלכליים. אשתו זלדה, שגילתה מעורבות רבה בעבודתו הספרותית, לקתה במחלת הסכיזופרניה. פיצג'רלד נאלץ להתפרנס כתסריטאי בהוליווד בשעה שמצבה של אשתו החמיר והיא אושפזה במוסדות לחולי נפש. הספרים שהוציא, בהם הרומן "ענוג הוא הלילה" (1934), לא הצליחו לכלכל את משפחתו, ופיצג'רלד, שהיה אלכוהוליסט עוד מימי לימודיו בפרינסטון, הרבה לשתות והזניח את בריאותו. ב-1940 לקה בהתקף לב חמור, שבעקבותיו הלך לעולמו בגיל ארבעים וארבע. הוא לא הספיק להשלים את הרומן האחרון שלו, The Last Tycoon, שהתפרסם כשנה לאחר מותו.
כאמור, "גטסבי הגדול" לא זכה להצלחה מסחרית בקרב קהל הקוראים בחייו הקצרים של פיצג'רלד, על-אף שעובד לסרט קולנוע זמן קצר לאחר פרסומו. רק לאחר הוצאתו מחדש, בשנות הארבעים והחמישים, זכה הרומן להערכה אדירה ולהכרה בו כאחד מהרומנים החשובים שנכתבו באנגלית במאה העשרים.
במהלך השנים זכה "גטסבי הגדול" לעיבודים מרהיבים לקולנוע. העיבוד המוקדם ביותר היה סרט אילם משנת 1926, והעיבוד המפורסם והמצליח ביותר (עד כה) היה משנת 1974, בכיכובו של רוברט רדפורד.
לתרגומו העברי החדש של המשורר ליאור שטרנברג קדמו תרגומיו של גדעון טורי, שראו אור ב-1973 (בהוצאת מפעלים אוניברסיטאיים) וב-1990 (בהוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד).
ליאור שטרנברג - המתרגם
משורר ומתרגם של שירה ופרוזה. בוגר כיתת השירה של "הליקון" ומשכנות שאננים לשנת 1995 ומאז מפרסם שירים, תרגומים ומאמרים בכתבי העת המרכזיים. בוגר בהצטיינות של החוגים לספרות אנגלית וספרות כללית והשוואתית של האוניברסיטה העברית, ומוסמך בהצטיינות של החוג לספרות כללית והשוואתית של האוניברסיטה העברית. מלמד ספרות זה 19 שנים בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים ומשנת 2000, מלמד כתיבה יוצרת וספרות בבי"ס "אופק" לילדים מחוננים. מנחה סדנאות לשירה ולכתיבה יוצרת ב"מקום לשירה", "מתא"ן", "האוניברסיטה העממית".
פירסם חמישה ספרי שירה, שלושת האחרונים ראו אור בסדרת "ריתמוס" של הקיבוץ המאוחד. (בית, גוונים, 1999, חרושת היום, הליקון, 2001, הדף הוא מישור, הקיבוץ המאוחד/ריתמוס, 2004, באור החם, הקיבוץ המאוחד/ריתמוס, 2008, טקסי הערב, הקיבוץ המאוחד/ ריתמוס 2012)
פרסים ספרותיים:
זוכה פרס דוליצקי מטעם האוניברסיטה העברית לשנת תשע"א 2011;
חתן הפרס לשירה עברית ע"ש נתן יונתן לשנת תשס"ט 2009;
חתן פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול לשנת תשס"ו 2006;
זוכה הפרס לספרות יפה ע"ש זבולון המר מטעם עיריית ירושלים לשנת 2003;
זוכה פרס "טבע" מטעם פסטיבל המשוררים במטולה לשנת 2002;
זוכה פרס אקו"ם ליצירה בעילום שם לשנת 2000;
זוכה הפרס על שם רון אדלר מטעם אוניברסיטת חיפה לשנת תשנ"ח 1999.
יליד פתח תקוה, 1967, חי בירושלים, נשוי ואב לשתי בנות.
|
|
כשהייתי צעיר ורגיש יותר, חלק לי אבי עצה שמאז לא חדלתי להפוך בה. "בכל פעם שמתחשק לך להעביר ביקורת על מישהו," הוא אמר לי, "זכור רק שמעטים בעולם זכו ביתרונות שלהם זכית אתה." הוא לא אמר יותר מזה, אבל תמיד הייתה בינינו תקשורת יוצאת דופן מן הזן המאופק, והבנתי שהוא התכוון לומר הרבה יותר. כתוצאה מכך אני נוהג להשהות כל הטיה שיפוטית — הרגל שהביא אותי במגע עם כמה וכמה בריות בעלות אופי ייחודי; וגם הפך אותי לקורבנם של כמה וכמה משעממים בעלי ותק. בעלי מוח חריג מאתרים במהירות תכונה זו כשהיא מופיעה בקרב טיפוסים רגילים, וכך קרה שבקולג' הואשמתי שלא בצדק בכך שאני פוליטיקאי, כיוון שיגונם הפרטי של אנשים פראיים ובלתי מוכרים היה גלוי וחשוף בפנַי. רוב הסודות היו כאלה שלא ביקשתי לי — לרוב העמדתי פנים שאני ישן, עסוק או בלתי יציב ועוין, שעה שהבנתי בזכות אות שאין לטעות בו שגילוי אינטימי כבר רוטט באופק; משום שגילוייהם האינטימיים של אנשים צעירים, או לפחות האופן שבו הם מובעים, הם בדרך כלל חיקויים ספרותיים מגובבים בהדחקות חסרות תחכום. השהיית השיפוטיוּת היא בבחינת תקווה אינסופית. אני עדיין חושש שאחמיץ דבר מה אם אשכח זאת, כפי שרמז אבי ביהירות וכפי שאני ביהירות נוהג. נימוסים בסיסיים הם דבר מה המחולק באופן בלתי שוויוני בעליל בשעת הלידה. ולאחר שהתרברבתי כך בסובלנותי, אני חייב להודות שגם לה יש גבול. התנהגות יכולה להיות מושתתת על סלע מוצק או על אדמת ביצות לחה, אבל מעבר לנקודה מסוימת כבר לא אכפת לי על מה היא מושתתת. כשחזרתי מן המזרח בסתיו האחרון רציתי שהעולם ילבש מדים ויתייצב במעין דום מוסרי מתוח לעד; לא רציתי עוד טיולים פרועים והבלָחוֹת מיוחסות אל תוך נבכי הלב האנושי. רק גטסבי, האיש שמעניק את שמו לספר זה, היה פטור מתגובתי — גטסבי שייצג את כל מה שחשתי כלפיו בוז טבעי. אם אישיות היא סדרה רציפה של מחוות מוצלחות, הרי שהיה דבר מה מרהיב בדמותו, איזו רגישות מועצמת להבטחותיהם של החיים, כאילו היה קרוב משפחה של אחת מאותן מכונות מורכבות המתעדות רעידות אדמה ממרחק של עשרים קילומטרים. להיענוּת זו לא היה כל קשר לאותה נטייה רופסת להשפעה, המועלָה למדרגה גבוהה יותר תחת הכותרת "מזג יצירתי" — היה זה כישרון בלתי רגיל לתקווה, מוכנות רומנטית שמעולם לא מצאתי כמוה באף אדם אחר ושלא נראה לי שאי-פעם אמצא. לא — גטסבי עצמו היה בסדר בסופו של דבר; היה זה מה ששיחר לטרוף אותו, אותו אבק מזוהם שצף בעקבות חלומותיו, ושביטל זמנית את התעניינותי ביגונותיו הכושלים ובהתעלויותיו קצרות הנשימה של האדם. משפחתי הייתה בעלת מעמד ושיגשגה מזה שלושה דורות בעיר מערב-תיכונית זו. משפחת קאראוויי היא מעין שבט, ועל-פי המסורת הנהוגה אצלנו אנו צאצאיהם של הדוכסים מבַּקלוּך, אבל המייסד האמיתי של השושלת היה אחיו של סבי שהגיע הנה בשנת חמישים ואחת, שלח מישהו להילחם במקומו במלחמת האזרחים והקים את חנות כלי הבית הסיטונאית שאבי ממשיך לנהל כיום. מעולם לא ראיתי את אח-סבי, אבל אני אמור להיראות כמוהו — במיוחד כפי שנראה בדיוקן הנוקשה למדי שתלוי במשרדו של אבא. סיימתי את לימודי בניו הייבן ב-1915, רבע מאה בלבד לאחר אבי, ומעט מאוחר יותר השתתפתי באותה הגירה טבטונית מעוכבת הידועה בשם המלחמה הגדולה 1. נהניתי כל כך ממתקפת הנגד, עד ששבתי הביתה חסר מנוחה. במקום להיות מרכזו החמים של העולם, המערב התיכון דמה עתה לקצהו הבלוי של היקום — כך שהחלטתי לצאת מזרחה כדי לסחור באיגרות חוב. כל מי שהכרתי היה בעסקי איגרות החוב, כך שהנחתי שיש מקום בתחום לאדם אחד נוסף. כל דודותי ודודַי דנו בעניין כאילו עסקו בבחירת בית ספר יסודי בעבורי, ולבסוף אמרו, "ובכן — כ-ן", בפנים חמורות ומהוססות במיוחד. אבא הסכים לכלכל אותי למשך שנה, ולאחר עיכובים שונים הגעתי למזרח, לתמיד, כך חשבתי, באביב של שנת עשרים ושתיים. הדבר המעשי יותר היה למצוא לי מגורים בעיר, אבל הייתה זו העונה החמה, וזה עתה עזבתי את אזור הכפר, על כרי הדשא הנרחבים שלו ועציו הידידותיים, כך שכאשר בחור צעיר מן המשרד הציע שנשכור בית יחד בעיירה סמוכה, זה נשמע רעיון מצוין. הוא מצא את הבית, איזה בונגלו בָּלֶה ומוכה רוחות בשמונים דולר לחודש, אבל ברגע האחרון החֶברה הורתה לו לעבור לוושינגטון, ואני יצאתי אל הכפר לבדי. היה לי כלב — על כל פנים הוא היה אצלי כמה ימים עד שברח — והיו לי מכונית דודג' ישנה ואישה פינית שהציעה את המיטה, הכינה ארוחת בוקר ומילמלה לעצמה מימרוֹת פיניוֹת מעל לכיריים החשמליות. הרגשתי בודד משך יום או יומיים, עד שבוקר אחד עצר אותי בדרך מישהו שהגיע מעט אחרַי. "איך מגיעים מפה לעיירה וֶסט אֶג?" הוא שאל בחוסר אונים. אמרתי לו. וכשהמשכתי בדרכי כבר לא חשתי בודד. הייתי מדריך, מורה דרך, בן המקום. הוא העניק לי באקראי את תחושת החופש של הסביבה. וכך, עם אור השמש ופרצי העלים הגדלים על העצים, בדיוק כפי שקורה בסרטים בהילוך מהיר, נתקפתי באותה ודאות מוכרת כי החיים מתחילים מחדש בבוא הקיץ.
|
|
|
1. הכוונה למלחמת העולם הראשונה.
גטסבי הגדול; מאת פ' סקוט פיצג'רלד; הוצאת "אחוזת בית"; תרגום ואחרית דבר: ליאור שטרנברג; 198 עמ'.
|
|
| תאריך:
|
14/04/2013
|
|
|
עודכן:
|
14/04/2013
|
|
ציפי לוין
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
זה כתוב נהדר
|
21/04/13 12:26
|
|
|
כיצד אפשר לספר סיפור עסיסי ושופע ארוטיקה, בגידות ותככים, בתקופה היסטורית שבה נאסר להעלות על הכתב סיפורים שאינם דתיים? ג'פרי צ'וסר, בן המאה הארבע-עשרה, מצא תחבולה מהפכנית: הוא כתב את "סיפורי קנטרברי", ובו הוא מספר על קבוצת צליינים שמחליטה להנעים את מסעה לאתר קדוש בעזרת תחרות סיפורים. איש-איש יספר סיפור - ולבסוף ייקבע מהו הסיפור המוצלח מכולם. וכך, בדרך ערמומית, העלה צ'וסר על הכתב עשרים ושלושה סיפורים שטופי זימה ותככנות, בתוך המסגרת המגוננת של מסע צלב, וחשף את קוראיו לחיי היומיום הלא חסודים בימי הביניים.
|
|
|
|
|
"ספר מופת לדמות מופת", אלו המילים שבהם הייתי מסכם את הספר המופלא הזה אם הייתי צריך להקדיש לו רק ארבע מילים. הספר במהדורת אלבום מהווה דיוקן לאיש מופלא, יוחאי בן-נון, גיבור ישראל בעל עיטור הגבורה ממלחמת השחרור, מקים הקומנדו הימי ומפקד היחידה פעמיים, מפקד חיל הים בין השנים 1960-1966, מקים החברה הישראלית לחקר ימים ואגמים ומנהלה בין השנים 1966-1982, יו"ר מועצת המנהלים של החברה בין השנים 1982-1994 השנה בה הלך לעולמו. ומעבר לשורת התפקידים המאוד מרשימה, איש מופת שהיה בצמתים היותר חשובים של מדינת ישראל ותרם את חלקו בהם ולעתיד, מחנך, מפקד ומה לא.
|
|
|
|
|
לפעמים מרתק לקרוא רומן על אירועים אמיתיים, לא פחות, ואולי יותר מקריאת ספר שכתב היסטוריון נערץ ודגול. כך למשל כעת אני שקועה ברומן "אוגוסטוס" שכתב ג'והן ויליאמס, לעומת ספרו הנפלא של פרופ' יעבץ על אותה דמות. עליהם אתיחס בקרוב. דן רדלר, מחזאי שאת מחזהו "יותר מדי סושי" ראינו בפסטיבל פותחים מסך של "בית לסין" ב2010, כתב כבר כמה ספרים. על אחד מהם "משחק הכסאות" כתבתי כבר ביקורת בקיץ 2010, ו"הכדור השמיני" שלו, (מושג הלקוח ממשחק הביליארד, ומתחבר לציטוט ממשנתו של פרופ' איינשטיין בפתיח לספר החדש) מפליא את הקורא, עד כמה דרמות המתרחשות לפני עשרות שנים באירופה, וכאלו הקורות כאן ואצלנו - כיצד המקריות (או שלא) מחברת את כל ההתרחשויות לכדי יצירה מאוחדת ומגובשת אחת.
|
|
|
|
|
בימים אלו יצא ספרו של הפילוסוף הביטחוני וההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין 'הופקרו למוות' על אחת הפרשות הקשות במלחמות ישראל: פרשת קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות. חברי הקיבוץ, מקצתם ניצולי שואה, היו המחסום האחרון שניצב בפני כוח הפלישה המצרי במלחמה בדרך לת"א. הם הופקרו למוות ע"י מפקדם, מפקד חטיבת גבעתי שמעון אבידן, שאח"כ השמיצם בדף קרבי רשמי שחיבר המשורר אבא קובנר  לרגל יום השואה: פתיחת הספר
|
|
|
|
|
הרגלים הם דברים שאנו עושים שוב ושוב. למרות זאת, רוב הזמן אנו בקושי שמים לב שאנו עושים אותם. הם על טייס אוטומטי. בסופו של יום, ההרגלים שאימצנו, יבנו או ישברו אותנו. האישיות שלנו נקבעת על-ידי הדברים שאנו עושים שוב ושוב.
|
|
|
|
|
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
