טעון תיקון

בינואר 2011 רכש תאגיד אמריקני המתמחה בהצפנה ואבטחת מידע, "אינטרנט סקיוריטי", סטארט אפ ישראלי קטן בשם "דַי הארד". החברה עסקה בפיתוח תוכנה לאבטחת מידע לשימושים ייחודיים. שמה נולד ברגע של משובה, ויועד בתחילה לתוכנה ולא לחברה כולה, אך עם הזמן הוא דבק בה ובעליה הצעירים לא טרחו להחליפו באחר. העיתונות הכלכלית קטלה את המכירה בעיתוי הנוכחי בטענה שהמוצר היחיד של החברה עדיין רחוק מלהיות בשל לשימוש מסחרי. אם היו מחכים עוד שנה, טענו המבקרים בהתעלמם מהמתחרים, היו הבעלים מרוויחים סכום גדול פי כמה וכמוהם גם כלכלת ישראל הייתה נשכרת יותר. מה חבל ששני המייסדים הצעירים, חסרי הניסיון המסחרי, לא נעזרו בחונך מבוגר בעל ניסיון ועצבים חזקים. כתב כלכלי אחד הגדיל לעשות וניצל את ההזדמנות לכותרת שנונה. חברת "די הארד", הכריז, שמה קץ לחייה.

"לא איבדנו את ביטחוננו בעצמנו וגם לא נבגדנו על-ידי עצבינו," הסביר טל מלצר, אחד משני המשקיעים העיקריים בחברה, בניסיון תמים לרַצות את העיתונאים והפרשנים. "פשוט עשינו הערכת מצב בהתייחס אלינו ואל המתחרים והחלטנו שעדיף למכור עכשיו מאשר להמתין. יש לזכור שהפיתוח המלא היה עולה לנו הרבה מאוד כסף שאין לנו. אנו ערים לביקורת שלכם, אבל אתם צריכים להסתכל על העניין גם מנקודת המבט שלנו." דבריו נמצאו ראויים לציטוט חלקי בלבד, אך יחסו האדיב אל התקשורת זיכה אותו, בכל זאת, בתמונה מחניפה מעל כותרת ביקורתית. התמונה הציגה צעיר חייכן, צחור שיניים, בהיר שיער, תכול עיניים ובעל מראה גברי מלבב. מראהו החיצוני המרשים היה עשוי לחזק את האמונה העממית שצעירים נאים הם גם בני מזל בחיים.

לעומתו, אסף שקד, המשקיע השני, סירב להגיב. את הודעתו לעיתונות העביר באמצעות מזכירתו, ובה ציין שאינו קורא עיתונות כלכלית והוא לא מבין מה רוצים ממנו. הוא לא חייב דין וחשבון לאף אחד והסיקור התקשורתי לא מעניין אותו כהוא זה. עופרה, מזכירתו, לא ייחסה לנוסח ההודעה כל משמעות. רק לאחר מכן, ואולי בגלל ההתייחסות השלילית שזכה לה בכל אמצעי התקשורת, ראתה במשפטים האלה מעין נבואה שהגשימה את עצמה.

אין חשיבות לסכומי הכסף המדויקים שהחליפו ידיים. מספרים החורגים בהרבה מעבר לטווח ההשתכרות של אנשים רגילים במהלך כל חייהם ממילא אינם נתפסים אלא בדמיון. די לציין שאם שני הצעירים בני העשרים ושמונה ינהגו באחריות ולא ייכנעו ליצר בזבזנות ראוותני, יספיק להם הכסף לכל חייהם ולדורות הבאים אחריהם.

מחצית מסכום העסקה הופקדה בחשבונו של אסף שקד, שהחזיק בחמישים ואחד אחוזים מהבעלות על החברה. רבע ממנה שולשל לכיסו של טל מלצר, והיתר שולם למספר מצומצם של משקיעים ולכל העובדים לפי מעמדם. כל הידע של החברה הועבר לסן חוזה שבעמק הסיליקון. שני הצעירים נסעו אף הם לשם. לפי תנאי המכירה, עליהם לבלות שלושה חודשים במשרדי החברה הרוכשת כדי להעביר לצוות המקומי את הידע במלואו. בשלב מסוים במהלך החפיפה הציעה להם החברה הרוכשת חוזה עבודה נדיב לשלוש שנים, אם יסכימו להישאר בארצות הברית. טל מלצר קפץ על המציאה והשיב בחיוב. אסף שקד היסס ומשך את הזמן. הוא לא שש להישאר שם והיו לו תוכניות משלו. לנוכח התלבטותו הממושכת חזרה בה החברה מהצעתה. מלכתחילה התכוונה לצוד את אסף, ולא רצתה להסתכן ולהישאר רק עם טל.

וכך, בסוף אפריל מצאו שני הצעירים עצמם בלי עבודה ועם חשבון בנק תפוח. הריקנות שאיימה לאחוז בהם דרבנה אותם להגשים חלום שנהנו לרקום בשעות העבודה הארוכות בשנתיים האחרונות - לחרוש את ארצות הברית לאורכה ולרוחבה. למעשה, טל מלצר היה הרוח החיה בטיפוחו של החלום הזה, ואילו אסף שקד נגרר אחריו במחצית רצונו. בעיני אסף, טל הִרבה להתרפק על החלום הזה כדי לשכך מתחים ולשפר את מצב הרוח בשעות קשות, עד כדי קטיעת רצף המחשבה ואובדן כושר הריכוז ברגעים הקריטיים ביותר. אסף ראה בזה בריחה ממציאות משברית יותר מאשר הפוגה מרעננת. לכן לא היה שותף להתרגשות הגדולה של טל לקראת מימוש החלום הגדול הזה, אך לא מצא עוז בנפשו לסרב לו. תוכניותיו העתידיות לא כללו את טל, והוא ראה בהסכמתו להצטרף לטיול מעין מתנת פרידה לשותף שעמל בפרך יחד עמו כדי להביאם עד הלום. ואחרי הכול, הוא באמת היה זקוק לחופשה.

לילות שלמים ישב טל מול המחשב ותכנן את הציר ואת לוח הזמנים, שאותם ערך במצגות צבעוניות שלא היו מביישות איש מכירות ותיק. האביב עמד בפתח, לכן העדיפו להתחיל בציר הדרומי, החמים יותר. מקליפורניה ייסעו דרך לאס וגאס לאריזונה, ניו מקסיקו, טקסס, לואיזיאנה, בואכה פלורידה. משם יפנו צפונה, דרך קרוליינה, וושינגטון הבירה וניו ג'רזי לניו-יורק, שאליה יגיעו לקראת ארבעה ביולי, לחגיגות יום העצמאות האמריקני. לאחר מנוחה ובילוי בתפוח הגדול הם יתחילו את ציר הרוחב הצפוני דרך שיקגו, קולורדו והרי הרוקי שיובילם, בסוף אוקטובר, חזרה לנקודת המוצא - שדה התעופה הבינלאומי של סן פרנסיסקו.

"ששת החודשים הגדולים של חיינו," קרא טל בהתרגשות.
בנוסף למסלול וללוח זמנים ניסח טל כעשרה כללי התנהגות שיחייבו את שניהם. זאת, לדבריו, "כדי להימנע מוויכוחי סרק ומחילוקי דעות על שטויות, כמו אוכל, לינה, בחורות ועוד זוטות שיפגמו בהנאה מהטיול. אם נקפיד לציית לכללים האלה נעבור את הטיול בשלום, העיקר לא לריב." לאחר שאלות הבהרה אחדות קיבל אסף את התוכנית, רשם לשותפו צ'ק שכיסה את מחצית ההוצאות עד כה, והם יצאו לדרך.

נדרשו לאסף כעשרה ימים כדי להשתחרר מהמתח שהיה שרוי בו זמן ממושך, מתחילת המו"מ למכירת החברה ועד להשלמה המלאה של תהליך העברת הידע, ולהתחיל ליהנות באמת ובתמים מהמסע המופלא בארץ רחבת הידיים. מטבעו היה אדם מאופק מאוד. "צנון קפוא ללא טיפה של לחלוחית רגשית", כפי שכינה אותו טל מאחורי גבו. חשיפת רגשות בפרהסיה הייתה תופעה נדירה אצלו. עכשיו, חופשי מכל עול, אילץ את עצמו לתת מעט דרור לרגשותיו. המרחבים האינסופיים והנופים המרהיבים כמו שחררו את נשמתו והציפוהו בגלי עונג.

מזג האוויר האביבי והשמש הרכה צבעו את הנוף במכחול עדין ויצרו תמונה רבת הוד וקסם. עזרה נוספת באה לו מטל, שעליצותו הטבעית, המוגזמת לעתים, אולי לא תאמה את האווירה הרצינית ליד עמדות המחשב, אך כאן מצאה את מקומה הנכון. אסף הכיר לו תודה על כך והיה סבור שסופסוף נמצא תפקיד הולם לסגנו קל הדעת.

בלאס וגאס נהנה טל לגלות אחת מחולשותיו של אסף. הלה עיקם פניו, בתנועה לא רצונית, כשנאלץ לשלם סכום שערורייתי עבור סוויטה מובחרת בבית מלון יוקרתי. הוא אומנם לא הוציא הגה מפיו, אך עבור טל די היה בהעוויית הפנים כדי לעמוד על המצוקה הפנימית שהדבר גרם לו. מאחר שהיה קשוב וערני לכל רמז ואות בפניו של שותפו, צהל בקרבו על שעלה בידו לחשוף אצלו, כבר בתחילת הטיול, את חולשתו ביחס לכסף. זו הייתה תגלית של ממש, שכן במשך שתי שנות עבודה משותפות לא עלה בידו למצוא נקודת אחיזה כדי להיפרע מאדם שזלזל בפומבי בכושרו המקצועי והשפיל אותו בפני צוות העובדים. כעסו הצטבר ולא נמצאה דרך לפרוק אותו, מפני שניהולו של אסף היה ללא דופי. עתה מצא שעת כושר לנקום את נקמתו הקטנה. בהמשך הטיול הפריז טל בהוצאות ועקב בהנאה מוסתרת אחרי התייסרותו של אסף כל פעם ששילם את מחצית החשבון. הוא קיווה שייסוריו של אסף יימשכו עד תום המסע ויפגמו בהנאתו.

כך, מתחת לפני השטח, הצטבר סוג של מתח ביניהם. אסף עשה כמיטב יכולתו להסתיר את אי-שביעות רצונו לנוכח יצר הבזבזנות של שותפו ושילם ללא אומר את מחצית ההוצאות. טל התעלם לגמרי מרגשות שותפו והמשיך בשלו, על-אף שבדף ההוראות שהוא חיבר נכתב במפורש שלא תהיה "הגזמה" בהוצאות לינה ומזון. מאחר שהכול הוא עניין של הגדרה, לא רצה אסף להצית ויכוחים עקרים על משמעות הביטוי. מה עוד שהוא עדיין ראה בטיול זה מתנת פרידה לשותפו. מוטב שישלים עם העובדות ויתמקד בתכונותיו הטובות של טל. כמה אלפי דולרים לא יעלו ולא יורידו בחשבון הכולל.

לפעמים היה אסף מצר על כך שאין הוא יכול להשתחרר מצניעות הליכותיו וליהנות מבזבוז כסף כמו שותפו. עיניו של טל כמעט יצאו מחוריהן וכל גופו געש ורגש למראה הסוויטה הגדולה שנפלה בחלקו בלאס וגאס. גם מאה הדולרים שהעניק לסבל שסחב את מזוודותיו או למלצרית שהזדרזה למלא את בקשתו, השאירו רושם עז על אסף. הוא היה רוצה להשתחרר מכבלי הינזרותו וליהנות מכספו, אבל חינוכו הקפדני והרגלים שהושרשו במשך עשרים ושמונה שנים עצרו בעדו. עזר לו בכך החשד שהחל להתגנב למוחו שטל משחק, בעצם, משחק גדול אחד. שאין הוא נהנה כל כך כפי שהוא מציג, ושבהתנהגותו יש יסוד של כפייה המסב לו יותר צער מהנאה. שהוא קונה לעצמו תשומת לב והכרת תודה. התרשמותו הייתה שהראוותנות, המרכיב העיקרי בהנאתו של טל, גבתה ממנו מחיר כבד, חומרי ונפשי כאחד.

ייתכן שאם המסע היה נמשך כמתוכנן היה אסף פותר את חידתו ואת חידת התנהגותו של שותפו. ייתכן שהיה מתרגל אל עושרו, משתחרר ומתקרב לעמיתו. ייתכן שהיה מגלה שטל נהנה הנאת אמת והתנהגותו הראוותנית היא חלק ממנה. ייתכן שלבו היה נפתח ורגשותיו היו גוברים על יצר התאפקותו ומתחילים לצוף על פני השטח. ייתכן שבמשך הזמן היו שני הגברים מדברים ביניהם ומגיעים לעמק השווה. כל אלו הן השערות ותו לא, שכן המסע נקטע, חודש מתחילתו, באל טורו.

אל טורו היא מרכז כפרי וצבאי בניו מקסיקו. שני הנודדים הגיעו אליה לגמרי במקרה, באחד מאותם ימים של נסיעה ארוכה על פני קילומטרים רבים של נוף צחיח. השמש עמדה לשקוע, הדלק אזל והיה צריך לדאוג ללינת לילה, לכן עצרו במוטל היחידי בעיירה. הם הופתעו לראות מבנה מרשים ומכובד, מעוטר בתבליטי עץ יפהפיים. גם תוכו היה כברו. אולם המבוא היה מרווח, ממוזג ומרוהט בטעם רב בסגנון מקסיקני. בקצה האולם הבחינו במסעדה גדולה. שלווה נעימה שררה במלון, כזו המזמינה את אורחיו לנוח בו לאחר יום של תלאות. שני הנוסעים ניגשו אל דלפק הקבלה, שם קיבלה את פניהם מקסיקנית אמריקנית עבת בשר.

"אנחנו רוצים את שני החדרים הטובים ביותר שיש לך", צייץ טל את המנטרה השגורה.

"כל החדרים שלנו אותו דבר, למעט החדר בקצה המוטל שהוא גדול במיוחד ומכיל שתי מיטות כפולות. הוא גם היקר ביותר, ולצערי הוא גם היחידי שפנוי, כל היתר תפוסים".

"אני לא רואה כל כך הרבה כלי רכב במגרש החניה", אמר טל. הוא היה בטוח שהיא עובדת עליו.

"חכה עד הלילה ותראה. הלילה אנחנו עורכים את ערב הקריוקי החודשי שלנו, וכל תושבי הסביבה באים לבלות. רבים שוכרים חדרים כדי לא להסתכן בנהיגה בשכרות. אתם תיירים, לא? יש לכם מזל שהגעתם היום. הערב תראו הצגה של ממש. אתם לוקחים את החדר או שאתם מעדיפים לנסות את מזלכם במקום אחר?"

"ניקח אותו," הפטיר טל באכזבה. עד כה לא הוצרכו לשכור חדר משותף.

"מאה עשרים דולר, התשלום במזומן. מה זה, כנס של ישראלים?" שאלה כשבחנה את הדרכונים שלהם.

"למה את מתכוונת?" שאל טל.

"לא חשוב, הנה המפתחות".

אסף השתרע על המיטה לנמנום קל, אך עד מהרה שקע בשינה עמוקה. כאשר התעורר היה כבר חשוך והוא היה לבדו בחדר. השעה הייתה תשע בערב, הוא ישן שעה אחת יותר משהתכוון. מבעד לחלון נשקף אליו מגרש חניה גדוש במשאיות, טנדרים, ג'יפים, מכוניות ואופנועים. הוא התקלח, לבש בגדים נקיים ויצא אל המסעדה. המקום, כמובטח, המה אדם וכל השולחנות היו תפוסים. גם ליד הבר הצטופפו גברים ונשים רבים. הקהל היה מעורב, לבנים לצד מקסיקנים. על במה בקצה האולם הוצבו כמה מיקרופונים, נטושים לעת עתה. אווירה עליזה שררה במסעדה. ממרחק ראה את טל יושב ליד שולחן ולצדו שתי נשים.

בדרכו אליהם הבחין בשיער הנחושת ובשפעת הנמשים וזיכרונות ענוגים הציפוהו מכל עבר. בצעדים מאוששים הלך לקראתם, ורוח חדשה של ציפייה וגעגועים פיעמה בו. כששמע את שפתם של המסובים ליד השולחן, עברית תל אביבית טהורה, הבין את פליאתה של פקידת הקבלה.

"אסף", אמר טל, "תכיר את הדס ואת שירה, שתיהן מארץ הקודש".
הדס הייתה שחורת שיער ועין, בעלת מבנה גוף מלא ופנים נאות, מלאות חיות וברק. חיוכה היה רחב, עמוק ושפתיה נדיבות. הילה של קלילות ושמחת חיים אפפה אותה. שירה הייתה אדמונית, מנומשת, יפה עד מאוד, ולה עיניים כחולות, שארשת של תוגה פרושה עליהן. שירה הייתה צנומה מחברתה ומעט גבוהה ממנה. כשלחץ את ידה שלחה לעברו מבט קצר, חודר וקודר, שבקע היישר לתוך נשמתו ועורר נימים דקים, עדינים של זיכרונות וכיסופים. בניגוד לחברתה, נדמה היה שהחיוך זר לפניה. ניכר שהמעמד לא היה נוח לה. למרות זאת היה אסף שמח בחלקו. הכיסא הפנוי היה זה שמולה. הערב ארוך ומצבי רוח יכולים להשתנות.

"אפשר להזמין אתכן לבירה?" שאל למראה הכוסות הריקות שעל השולחן.

"גם אתה רוצה לשכר אותנו, כמו טל?" אמרה הדס במשובה. מסתבר שהיו כבר שני סיבובים של משקה והרבה בדיחות מאחוריהם.

"ולמה שטל ירצה לשכר אתכן?" אסף כיוון את שאלתו לשירה וזו התעלמה לגמרי ממנו.

"יש לו כוונות," השיבה הדס, "כוונות רעות מאוד." חיוכה המזמין, המפתה, היה מופנה לטל ועיניה נאחזו בעיניו ואמרו מה שאמרו ורמזו מה שרמזו. צל של קדרות העיב על פניה של שירה והיא התכנסה אל תוך עצמה. נראה לאסף שהוא החמיץ די הרבה.

במשך הערב למד לדעת שהן בנות עשרים ושש. שתיהן סיימו זה עתה את לימודי התואר השני בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, והתקבלו ללימודי התואר השלישי. בין לבין החליטו לקחת פסק זמן של כמה חודשים ולטייל יחד בארצות הברית. הן יצאו לדרך לפני חודשיים ועשו את דרכן ברכבות, אוטובוסים וטרמפים. אל המקום הנידח הזה הן הגיעו עם נהג משאית שחנה כאן ללילה. למחרת הן מתכוונות לנסוע איתו לדאלאס, טקסס. גם הן הופתעו מן הצפיפות והדוחק בעיירה הקטנטנה. "אבל מצד שני" חייכה הדס, "זו דווקא הזדמנות לצפות בחגיגת קריוקי מקומית. הבנתי שאחר כך יהיו גם ריקודים ומוזיקת קאנטרי לתוך הלילה, והשמחה תהיה שלמה".

לצלילי שירת חובבים וקריאות עידוד קולניות של הקהל, הם סעדו את לבם בסטייקים גדולים ורכים, תפוחי אדמה אפויים וסלט ירקות מתובל בנדיבות, מלווים בסיבוב נוסף של בירה צוננת. לא קל היה לנהל שיחה מפני שתחרות הזמר הייתה בעיצומה וקריאות העידוד הפכו לשאגות של ממש. השתייה זרמה באין מפריע והאווירה במסעדה השתחררה. למרות הרעש ניהלו טל והדס דו שיח ערני, מעין שיחת חירשים שהייתה מלווה בנגיעות, קריצות והבעות פנים מוגזמות.

הוא האכיל אותה בשר והיא השיבה לו בתפוחי אדמה. הוא השקה אותה בירה והיא הזמינה ויסקי עבורו ודחפה את הכוס בין שפתיו עד שגמע את הכול. בשלב מסוים, כטוב לבו במשקה, עלה טל על הבמה לאחר ששילם עשרה דולרים, ושר בקול נעים ובוטח את "You are my sunshine, my only sunshine”, כשמבטו נעוץ, כל העת, בהדס. הוא זכה למחיאות כפיים עזות, ובשובו למקומו חיבקה אותו הדס ונישקה אותו על שפתיו.

כל זה התרחש מתחת לאפו של אסף, אשר לא הצליח לסחוט משירה אפילו משפט שלם אחד. כל מאמציו לדובב אותה עלו בתוהו. היא השיבה לשאלותיו במשפטים בני הברה או שתיים, ופעמים דומה היה כאילו לא שמעה אותן כלל. כשניסה לדחוק בה הפנתה את פניה לעבר הבמה כרומזת שיש לה דברים מעניינים יותר לעסוק בהם. עיניה חמקו מעיניו והיא העדיפה את עיסת הבשר שעל צלחתה על פני מראה פניו. הוא לא ידע אם זה בגלל אופייה העגום או בגלל חוסר עניין מוחלט בו. אסף היה רעב למבט נוסף מן העיניים הכחולות הללו, שכה הרשימוהו בתחילה.

הציפיות שהתעוררו בו כששלח את מבטו הראשון אליה, ציפיות שהתחזקו כששמע שהיא מתמחה בהיסטוריה, נושא חביב עליו במיוחד, התנפצו אל מול חומה של שתיקה וניכור. כל הערב לא עלה בדל חיוך על שפתיה ומסריה העיקריים אליו היו קיפאון וקרירות. היה ניגוד כה בולט בינם לבין הזוג שלצדם עד כי למשקיף מן הצד לא נותר אלא לנוד לו בחמלה. אסף לא הצליח להבין מדוע היא דוחה אותו מבלי לדעת עליו דבר וחצי דבר.

אילו התערב טל כדי להפשיר מעט את האווירה ייתכן שהעניינים היו מסתיימים אחרת. לטל הייתה גישה קלה לנשים. הוא היה אדם פתוח, קליל ומבודח. גישתו הישירה, נעדרת ההיסוסים, וחזותו המצודדת מצאו בדרך כלל הד חיובי אצל בנות המין השני. הוא גם נהנה מיתרון של שעה וחצי בהיכרות עם שירה. באסף התעורר חשד שמא סיפר טל לשירה כמה פרטים כוזבים עליו שנועדו להקטין את סיכוייו אצלה. נראה שהוא נהנה ממבוכת היתר של שותפו. נדמה שחיזורו אחרי הדס, שנעשה נמרץ ובוטה מרגע לרגע, עורר את התנגדותה של שירה, עד שהביאהּ להתכנס בעצמה כמו קיפוד. מצוקתו של אסף התגברה. לקראת אחת עשרה בלילה נמאס עליו כל המצב הזה והוא הודה בתבוסתו. באכזבה ובתסכול על ההזדמנות שהוחמצה, התרומם ממקומו והכריז, "תסלחו לי, אבל אני הולך לישון".

"אבל הלילה רק התחיל", מחה טל בחצי פה.
"אני עייף ותורי לנהוג מחר, לילה טוב".

זמן מה התהפך במיטתו, בולע את עלבונו ומחפש הסבר הגיוני להתנהגותה המחוצפת וחסרת הנימוס של שירה. משונה הייתה בעיניו הדחייה המוחלטת על בסיס מראית עין בלבד. אפילו אם נרתעה ממנו יכלה להפגין מעט נימוס - בסופו של דבר הוא שילם על מזונה ועל משקאותיה, הודות לנדיבותו המופרזת של טל. כל שנדרשה לעשות הוא לנהל עמו שיחה לא מחייבת, לא יותר מזה. וגם אם חששה ששיחה עלולה להתפרש כהיענות למשהו יותר רציני, חזקה עליה שתדע לעמוד על שלה, מה עוד ששאלותיו לא רמזו על הכיוון ההוא בכלל. בעודו מתייסר בסוגיה שמא הרים ידיים מוקדם מדי הכניעו אותו עייפותו ושלוש כוסות הבירה שלגם והוא שקע בשינה טרופה, אך לא לזמן ארוך. דפיקות חזקות על דלת חדרו העירוהו בשעה אחת בלילה. מטושטש לגמרי פתח את הדלת כשרק תחתונים לגופו, ומצא את שירה עומדת בפתח. עיניה היו מושפלות אל השטיח.

"מה קרה?" שאל.
"הדס וטל התלבשו על החדר שלנו", אמרה. "אין לי מקום לישון".
"למה לא לקחת ממנו את המפתח שלו?"
"הידיים שלו לא היו פנויות לשום דבר".
"לא ידעתי שאת יודעת לדבר".
"אני יודעת לדבר כשאני צריכה," עכשיו תלתה בו את עיניה והקשיחה את קולה. "אני יכולה לקבל את המיטה של טל?"
"תעשי מה שאת רוצה", אמר, הפנה אליה את גבו, נכנס חזרה אל מיטתו וכיסה את גופו. העלבון שבתשובתה פגע עמוק למדי, עד כדי כאב. היא יודעת לדבר כשצריך, אך אין הוא ראוי בעיניה אפילו לשיחת חולין. כשראה אותה לראשונה לא העלה בדעתו שפני המלאך שלה, הפנים שהעלו זיכרונות מתוקים מהעבר, מסוגלות להרע. אבל אז נזכר במיכאלה, אהבת נעוריו. גם היא הייתה אדמונית ותכולת עיניים, שבחיקה מצא רק טוב. גם היא השחיזה סכינים נגדו ולקראת הסוף תקעה אחד מהם בלבו, באותו מקום שמשתק רגשות ופוער פצעים מדממים, קשיי איחוי. בצער רב נאלץ לסכם שמשיכתו הטבעית לנערות אדומות שיער ומנומשות הסבה לו רק עוגמת נפש.

שירה עשתה הכנותיה לשינה בחושך מוחלט, מבלי להחליף עמו מילה אחת. הוא שמע את דלת חדר האמבטיה נפתחת ונסגרת, דימה לראות צל חולף ולשמוע רפרוף של בגדים צונחים על הרצפה. חריקה קלה סימנה את כניסתה למיטה, ואחר כך שקט מוחלט, אפילו לא קול נשימתה. חרה לו ששכבה כה קרוב אליו ואינה חושפת בפניו אפילו את קצב נשימתה, כאילו אין הוא ראוי להכיר אפילו את הקטן שבצפונותיה. מאמציו להירדם עלו בתוהו מפני שלבו ערג, בכל זאת, ליצור קשר עם הנערה שהעירה בו רגשות דחוקים. ייתכן שלא רצתה ליצור קשר במקום ציבורי, אך אולי כאן, הרחק מן ההמון הסואן, תשנה את דעתה. זמן ארוך היסס ולבסוף התגברו רגשותיו על כעסו והוא קרא לתוך החשכה.

"שירה, את יכולה לדבר איתי בבקשה?"

קריאתו נבלעה בדממת החדר. בקשתו לא נענתה. כעסו על עצמו התגבר משום שלקולו התגנבה, שלא במתכוון, נימה של תחינה, שהבהירה לו עד כמה נואש היה ליצור איתה קשר. שנים רבות הצליח שלא לפתח כל תלות כלפי אישה ועכשיו, בהצצה אחת בודדת במסעדה, נוצר מצב בלתי מוכר ובלתי נסבל. אובדן השליטה העצמית לטובת רגשותיו היה חידוש עבורו והוא נדר לעצמו שזה לא יקרה שנית.
כאשר התעורר בבוקר כבר זרחה השמש והוא שוב היה לבדו בחדר.

השינה לא שיפרה את מצב רוחו ואולי אף מתחה מעט את עצביו, במקום להרגיעם. תרמו לכך, ללא ספק, כוסות הבירה שגמע, ברוב תסכולו, בליל אמש. האומנם שירה הייתה פה או שמא רק דמיינתי את זה? שאל את עצמו. את התשובה קיבל בדמות מיטתה הסתורה, שגילתה שעבר עליה לילה לא שקט במיוחד. הוא לא חש כלפיה לא חמלה ולא רחמים, רק כעס ודחייה. כשסיים להתארגן יצא למסעדה אך לא הבחין באיש מהשלושה. הבנות לבטח כבר נסעו עם המשאית לדאלאס, תירץ לעצמו, וטל, קרוב לוודאי, כבר מסתובב בחנויות ומחפש על מה לכלות את כספו. לאחר ארוחת בוקר קצרה שב לחדרו, ארז את חפציו ושם פעמיו אל הרכב. להפתעתו, שלושתם חיכו לו שם, שתי הנשים במושב האחורי וטל במושב הקדמי.

"הן מצטרפות אלינו לכמה ימים", הכריז טל בקול שקשיחות מה התגנבה אליו. הייתה זו הצהרה שלא הותירה מקום להתנגדות. "אני מקווה שלא אכפת לך".

חמתו התעוררה. טל העמיד אותו בפני עובדה מוגמרת. הצצה לספסל האחורי גילתה לו פנים מחייכות מצד אחד ופרצוף קודר ועיניים המסרבות לפגוש את מבטו מהצד השני. החלטתו הייתה נחושה. "טל, זה בניגוד לכלל שניסחת בעצמך. לא ניקח טרמפיסטים ישראלים בשום נסיבות".

"עזוב את הכללים. בשביל מה יש כללים אם לא בשביל להפר אותם. תהיה גמיש".

"אני מצטער, טל, אבל זה לא נוח לי".

"גם לי לא נוח הרבה דברים, אז מה? חוץ מזה אני הבטחתי להן והן הפסידו בגלל זה את הטרמפ שלהן לדאלאס".

"צר לי, אבל זה בלתי אפשרי. בוא נמשיך כמו שתכננו, רק אתה ואני. נקנה להן כרטיסים לאוטובוס".

"נתתי להן את המילה שלי".

"לא היית צריך לעשות זאת לפני שהתייעצת איתי", התעקש אסף.
"נמאס לי מהשיגעונות שלך, תמיד אני צריך לוותר לך, תמיד אני צריך להתכופף לפי ההחלטות שלך," בכעסו נטה טל לשכוח שהוא הנהיג את הטיול וקיבל את מרבית ההחלטות. כעסו היה מופנה, כנראה, לדברים אחרים. "למה אתה חושב שאתה יודע יותר טוב?"
"זה לא המקום והזמן, טל."

"אז לך לעזאזל," בתנועה מהירה יצא מהרכב, חטף את המפתחות מידיו של אסף, התיישב בכיסא הנהג ובחריקת צמיגים עזה יצא לדרך, מותיר מאחוריו שובל של אבק ופיח. אסף עקב אחר כלי הרכב עד שנעלם מאחורי עיקול בכביש והוא אחוז מחשבות.

ההתפרצות לא הפתיעה את אסף. הוא ידע שטל צבר מטען כבד של טינה כלפיו במשך שנות היכרותם. והוא, לא רק שלא עשה דבר כדי לרככה, אלא אף טרח להעמיקה. דבר מה באופיו של טל הקשיח את לבו של אסף. זה התחיל מהיום הראשון למפגשם ונמשך עד עצם היום הזה.

כאשר הקים את החברה בעזרת הון בסיסי דל שלווה מאביו, חיפש אסף משקיעים, משימה לא קלה לטכנולוג מתחיל, אפילו עם רעיון גדול. טל, בן להורים אמידים, הופיע מאי שם והציע את שירותיו. התרשמותו המיידית של אסף מטל לא הייתה חיובית, בלשון המעטה, אך הוא נזקק למשקיע. כתוצאה מזה מחל על עקרונותיו, לקח את כספו וגם נכנע לדרישתו לצרף אותו לצוות הבכיר של החברה, אך התמקח עמו בקשיחות על תנאי הכניסה. הוא לא הסכים להעניק לו יותר מרבע בחברה, אפילו אם יכפיל את השקעתו. מעט יותר מאוחר, כשהחל לעבוד באופן סדיר, הטיל עליו משימות די פשוטות, בהעדיפו עליו, בגלוי ובאופן פוגעני, עובדים מוכשרים שגייס בעצמו.

על אף היותו בוגר לימודי מחשב באוניברסיטת תל אביב, היה מטענו המקצועי של טל, לדעת אסף, לוקה בחסר ודמיונו נעדר מעוף. עליצותו ובדיחותיו התפלות הצביעו על נטייה לקלות דעת ואולי גם לפזיזות. כל זה הקל על אסף להרחיקו מתהליכי קבלת החלטות. טל בלע את כל העלבונות האלה מפני שבעומק לבו ידע שהוא לא יעמוד באתגרים מקצועיים רציניים. אבל הפגיעה במעמדו כשותף בכיר השפילה אותו. במשך השנתיים האלה עשה מאמצים כנים להתחבב על אסף, אך ללא הועיל. אסף נרתע מלהעמיק עמו את היחסים לכדי חברות אמת. לילות שלמים בילה עמו טל, בעוד יתר העובדים כבר פרשו לבתיהם, כדי להפגין שנחישותו ומסירותו לחברה אינם נופלים מאלו של אסף. אולם כל מאמציו היו לשווא, אסף לא התרכך.

כדי להוסיף ביזיון על עלבון, המשא-ומתן על מכירת החברה התקיים מאחורי גבו של טל, והוא הוכנס בסוד העניין ימים ספורים בלבד לפני העובדים הבכירים. הדבר העמיד אותו במבוכה רבה. גם הכשלת הצעת העבודה המפתה של התאגיד האמריקני הוסיפה שמן למדורת המשטמה שהתלקחה ובערה בתוכו. אבל יותר מכול, זאת ידע אסף מכלי ראשון, נפגע טל מכך שאסף לא כלל אותו בתוכניותיו העתידיות. דחייה היא קרקע פורייה לעוינות, וזלזול הוא הדשן הטוב ביותר לשגשוגה.

כל זה לא נסתר מעיניו של אסף. היו, אכן, סיבות מוצדקות וכבדות משקל לכעסו המצטבר של טל. חלקן קשורות לאופיו הפרפקציוניסטי והבלתי מתפשר ולמופנמותו הקיצונית של אסף. חלקן בגלל פגמים בהתנהגותו של טל. ההבדלים ברמת הכישרון והידע המקצועי חידדו את הניגודים ביניהם - לאסף לא היה כל ספק שאין עתיד לשיתוף פעולה ביניהם. קשיחותו כלפי טל, שהחלה כתגובה אינסטינקטיבית בימי היכרותם הראשונים, נתקבעה ביום שבו הגיע למסקנה שנוכחותו של טל מהווה עול יותר מאשר נכס. באותו יום הוא איבד כל ערך בעיניו. התנהגותו עם צוות העובדים פגעה באווירה וחיבלה בקצב העבודה. רמיזותיו המיניות, בדיחותיו התפלות והצורך הנפשי שלו בחברותא סביבו גרמו לשיבוש בלוח הזמנים שהיה לחוץ בלאו הכי. אסף לא התכוון למכור את החברה, אבל הוא קפץ על המציאה משבאה לו הזדמנות נוחה. הייתה לו תחושה שהמשך העבודה המשותפת עם טל, בתנאים האלה, עשוי לחבל בהתקדמותה ולפגוע בשווייה בטווח הארוך.

כל הדברים האלה הותירו, ללא ספק, משקע קשה בלבו של טל. אסף הבין זאת וציפה בדריכות לביטוי הקולני של זעמו המצטבר. הערכתו של אסף הייתה שזה יתרחש בסוף הטיול, באמתלה זו או אחרת. תהיה התלקחות גדולה, תהיה חשיפה של רגשות עוינים ואפילו ביטויים של שנאה. לצדם תתאפשר הבהרת המצב שיביא לפרידה מכובדת: אין הערכה הדדית, אין מכנה משותף, ויש הבדלי אופי רבים שאינם ניתנים לגישור. ילך כל אחד לדרכו ושלום על ישראל. אבל ההתפרצות הרגשנית הזו של טל, דווקא עכשיו ודווקא בגלל סיבה כה קלושה, נראתה לו מטופשת לגמרי. כלל ברזל בסיסי וידוע של כל הגברים המטיילים בצוותא הוא לא לריב בגלל נשים. העובדה שזה קרה רק חיזקה את דעתו של אסף על אופיו הבלתי יציב של שותפו לשעבר. טל נסע משם כששלהבת הנקמה בוערת בתוכו, ואילו אסף רק משך בכתפיו ונפנה לעבר תחנת האוטובוסים המקומית. הוא לא חש כל צער או רגשי אשמה על אשר אירע. טל קבע את כללי הטיול והוא שהפר אותם. ובאשר לקשיחותו שלו, להעדר רצונו להתגמש, טל, יותר מכל אדם אחר, היה צריך להביא זאת בחשבון לפני שנתן את הבטחתו הנמהרת לשתי הבחורות. כעבור שבוע, לאחר כמה ימי מנוחה בניו-יורק, נחת אסף בישראל.