סוף סוף אפשר להתגאות בתוכנית טלויזה ישראלית. סוף סוף אפשר לראות סרט זר לגחך ולומר: שלנו הרבה יותר טוב. התסריטים מעולים, הבימוי מצויין והמשחק "ללקק את האצבעות". והדובדבן שבכל זה הוא משחק העל של רמי הויברגר.
סרטים ישראלים היו גורמים לנו בדרך כלל ללפות את הראש בידיים ולעצום עיניים בגלל הטקסט המביך, המשחק המגוחך והעלילות המופרכות או מועתקות מסרטים אמריקנים סוג ג'. עדיין יש כאלה עד היום, אבל אני סבור שהסידרה "בטיפול" הציבה ציון דרך. מעכשיו יש לנו למה להשוות.
תמיד ידענו שיש לנו שחקנים מצויינים, ידענו שאפשר לספר סיפורי עלילה מרתקים, שיש בעלי מקצוע ישראלים טובים. בסידרה "בטיפול" היה צירוף של כל אלה ביחד, וזה יצר סידרה גדולה.
בסך-הכל יושבים שני אנשים זה מול זה ומדברים. לא צריך מרדפי מכוניות, שפריצים של קטשופ אדום, מכות, סופרמנים ושאר פירוטכניקה. המסע בתוך נבכי הנפש הוא הדרמתי, אמיץ ומרתק מכל מסע אחר. לכן לא כל אחד מוכן לעבור אותו. הרבה יותר קל לשוטט ביערות האמזונס מאשר ללכת לפסיכולוג.
ובעיקר, בעיקר, המשחק של רמי הויברגר. גם האחרים משחקים טוב, אבל הויברגר מתעלה מעל כולם. בשתי התוכניות האחרונות הראה לנו איך בשתיקות, בלי להוציא הגה מהפה, בלי טקסטים שנונים, רק בהבעות פנים אפשר להוציא משחק יוצא מן הכלל.
