הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא מהסכסוכים המורכבים ביותר שקיימים. עד 1967 הוא היה סכסוך בין-מדיני בלבד בין ישראל למדינות ערב, אך מאז 1967 הוא הפך לסכסוך אתני-דתי ובין-מדיני ואם לא נתכחש גם בין-קהילתי בתחומי הקו הירוק. תנופת ההתנחלויות שעדיין לא פסקה מחריפה את אופיו של הסכסוך.
גבולות 1967 הם הגבולות המוכרים כגבולות מדינת ישראל הריבונית בעולם כולו. הם המשורטטים על כל מפות העולם, רק חלק לאומני -דתי מהחברה בישראל אינו מכיר בגבולות אלה.
לסכסוך מהדגם הזה אין הרבה פתרונות, קיימים רק שלושה אבות טיפוסים של פתרונות:
מיזוג של המערכות החברתיות (ישראלית-פלשתינית), או חלוקה טריטוריאלית של השטח או חלוקת העוצמה השלטונית, כלומר במקום למזג בין הישויות במדינה אחת - נוצר מבנה פוליטי שכל אחת מהישויות תשמר את זהותן ולחלק בינהן את השלטון (שוויץ לדוגמא). אין יותר פתרונות פלא כדי ליישב סכסוכים כאלה וגם אלה אינם קלים לבצוע.
אך לממשלה הנוכחית ולאידיאולוגיה שמנחה אותה אין תוכנית מדינית, הכל נשלף, הכל מתנהל כאילו יש לנו זמן עד אחרית הימים, כאילו שום דבר חמור לא מתרחש כאן. בכל תחום אנחנו צועדים אחורה בצעדי ענק. בתחום החינוך היקר לנו כל כך אנחנו מפגרים אחרי מדינות נאורות, בתחום הכלכלי מתרחשת כאן קטסטרופה שעוד נשלם עליה בעתיד, נזקי המלחמה אינם מצטמצמים רק בקרבנות בנפש, עלויותיה הן בעיקר כלכליות והיא תשאיר לאלה שינצלו לפרוע את החוב ולשאת בנזקים.
כל יום אנחנו שומעים על בכיר באיזשהו ארגון שחוסל ואוטוטו אנחנו מנצחים במלחמה הזאת. כל יומים נשלפת איזו סיסמא ישנה חדשה שממציאה הוא כנראה איזה פירסומאי, "ביטחון ושלום", או "ויתורים כואבים". אין מאחורי אמירות אלה שום תוכן ממשי שיבהיר לתושבי מדינת ישראל מה התוכנית המדינית של הממשלה.
במשטרים דמוקרטיים מדינה היא אינה ערך בפני עצמה, היא צורך בסיסי ולראשיה חובה ואחריות כלפי האזרחים לדאוג לביטחונם, לשלוותם, לפרנסתם ולאורח חיים תקין. וכל זה לא מתקיים אצלנו. הקיפאון המדיני מדרדר אותנו עשרות שנים אחורה בכול תחומי חיינו, והממשלה העקרה הזאת אחראית באופן ישיר לסיטואציה הזאת.
