שוב, כרגיל, התבשרנו שכחלק מהמנטרה הקבועה והחוזרת מדינת ישראל שיחררה עוד אחד מקלפי המיקוח שנעצרו לאחר חטיפת שליט. הפעם זה השר לענייני אסירים לשעבר בממשלת החמאס. ונשאלת שוב השאלה: "על מה ולמה?". גלעד שליט עדיין לא ראה אור יום מאז חטיפתו, בוודאי שלא זכה לתנאים המפליגים שזוכים להם האסירים הביטחוניים בישראל כדוגמת: הוצאת תארים אקדמיים. החמאס לא הראה אף מחווה עד היום כלפי מדינת ישראל בנושא גלעד שליט, אז מדוע מדינת ישראל חוזרת על אותה טעות פעם אחר פעם, ונותנת מחוות לארגון הטרוריסטי הזה בלא תמורה?
שוב נגלית לנו תופעת ההרס וההכאה העצמית שלנו. בתור מדינה שאמורה לדאוג לעצמה בתוך כל המצב הביטחוני המסובך הזה, משום מה אנחנו מתעקשים לפגוע בעצמנו פעם אחר פעם.
הגיע הזמן שמדינת ישראל תפסיק להיות "אלופת ההומאניות" ותתחיל להיות "אלופת האינטרסנטיות והדאגה העצמית", כי אם לא נדאג לעצמנו במצב הנוכחי, בוודאי שאף אחד אחר, אף מדינה ואף גורם לא ידאגו לנו. ומעל כל זה כמובן עומדת חובתנו המוסרית כלפי גלעד שליט, בתור מי ששלחו אותו למשימה על הגנת המדינה, לעשות הכל על-מנת להחזירו. שחרור השר לענייני אסירים לשעבר בממשלת החמאס לא תורם להחזרתו. נהפוך הוא, הוא פוגע בה.
מי ייתן ומדינת ישראל תשכיל לשנות את המנטרה הקבועה הזו, ותחל לפעול בשטח על-פי האינטרסים שלה בתור מדינה וחברה שנמצאת בסיכון ביטחוני יומיומי מתמשך.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
