בסך-הכל רק שחקנים...

Was wollen die von mir? Ich bin doch nur ein Schauspieler

[הצטדקותו המבישה של השחקן בסרט "מפיסטו" של אישטוואן סאבו, על-פי ספרו של קלאוס מאן]

הסרט מתאר את תהליך התקרנפותו של שחקן, שכדי לשמור על מקום-עבודתו ועל הקריירה שלו, מתפשר עם משטר פשיסטי, הופך ליקיר המשטר ולבן חסותו, ובהמשך אף זוכה בתפקיד מנהל התיאטרון הממלכתי; זאת בשעה שחבריו השחקנים, הרואים כיצד המשטר הולך ומסתאב והופך לקלגסי יותר ויותר מיום ליום, ומסרבים בתוקף להתעלם ממטרותיו וממעשיו ולהפוך למשת"פים שלו - מאבדים את מקומות-עבודתם ובהמשך מאבדים רבים מהם גם את חייהם.

התגייסותם של אמנים רבים ולא מעט אנשי רוח לשורות התומכים במדיניות ההתנחלויות בשטחים הכבושים של ממשלות ישראל, דומה כשתי טיפות שתן מאותה שלפוחית להתגייסותם של אמנים ואנשי רוח בשנות השלושים של המאה שעברה בגרמניה לשורות המפלגה הנאצית; מיעוטם תרמו את כישוריהם בהתלהבות מתוך הזדהות אידיאולוגית עם מטרות "הרייך השלישי בן אלף השנים", ורובם עשו זאת משיקולים אופורטוניסטיים, תוך עצימת עיניים וכניעה מבישה לאיומים על פרנסתם ומעמדם, ובחירה בביטחון ובמנעמי השלטון שהובטחו על-ידי המשטר הנאצי למשתפי הפעולה עימו.

בסופו של דבר לא היה הבדל בין האמנים ואנשי הרוח ששיתפו פעולה עם מטרות המשטר הנאצי לבין ההמון הנבער מדעת שנהה כעדר בהמות אחרי ההנהגה המושחתת, המשחיתה והקטלנית, ולא פלא שאחרי תריסר שנים של טירוף מערכות, כשכל מערכות "הרייך בן אלף השנים" קרסו והתמוטטו וגרמניה המהרסת והמחריבה נהרסה ונחרבה עד היסוד, חיפשו אותם אמנים ואנשי רוח משת"פים, תירוצים שונים ומשונים להצדיק את התנהגותם והתנהלותם בימים שאותו רייך קיקיוני היה בשיא כוחו ושחצנותו.

כל השחקנים המשתפים עתה פעולה מתוך הזדהות עם מטרותיה ההזויות של הנהגת המדינה ועם מדיניות ההתנחלויות בשטחים שנכבשו על-ידי מדינת-ישראל לאחר תום מלחמת העצמאות, ביחד עם האמנים העושים זאת מתוך אופורטוניזם פשוט וברור - יוכלו לטעון, בדיוק כמו מפיסטו של קלאוס מאן: "מה רוצים ממני? אני בסך-הכל שחקן"...