הוזמנתי לכנס חברי "הדור הבא" של מפלגת "העבודה". בכנס ביקשו חברים רבים במפלגת "העבודה" להביע את כעסם מכשלונה המוחלט של ההנהגה הקיימת, קרי: פרס ושות'.
אין ספק שמחאה כזו המתובלת ברצון לשינוי המצב בו נמצאת האופוזיציה הבלתי קיימת מבורכת, ואף מצליחה להוציא אותי מן הבית המרופד בתוכניות טלוויזיה אוויליות.
אך דבריי בכנס לא באו לשבח או לנתח את היוזמה של כאלה שאינם מסכימים לחיות בצל המדינה הקורסת, אלא להגיד את מה שאני אומר כבר שנים. לצערי, אנחנו ממשיכים ושומטים מתחת לרגלינו את בסיס קיומנו. אנחנו נותנים לשלטון הקיים להתנפח, לעשות ככל העולה על רוחו, ולצבור עוד ועוד כח - עד כדי כך שאיבוד הנורמות הפך לנורמה.
לדעתי, גם תומכי הליכוד חייבים להתחיל לדאוג מהעובדה שניצול תרדמת העם לטובת התבססות המקורבים לצלחת - תוך מחיקת
אופוזיציה שהיא נדבך עיקרי לקיומה של דמוקרטיה. אי קיומה של אופוזיציה היא הסיבה לתאוות הבצע שרק תוסיף ותגדל בקרב אלו שאין בהם כל יושר ומצפון.
הפרשיות ה"בלתי מוסברות" הצצות חדשות לבקרים וישנות לערבים - הפסיקו מזמן לגרום לתמהון.
כבר לא צריך להתפלא על משכורות בכירים. כבר ברור שמינויים פוליטיים נועדו בראש וראשונה לחיזוק "המשפחה השלטת".
כבר סביר שמנהיג ובכיר לא ירגיש אשמה על הצפתו במשכורות צולבות.
כבר הוחלט שמחאה על טובות הנאה "שלא מריחות טוב" היא רק למחקר של חברת "סנו".
כבר החלה ריצת האמוק לחיק הנבחרים הנוכחיים - להבטחת גריפת ההון שלאחר הבחירות הבאות.
כבר התייאשנו אפילו מגיבוי אופציונאלי של בג"צ, כי הכל שם כבר יותר מידי שקוף - מלבד רצון שופטיו להתעמת עם קריסת נורמות שלטוניות.
אז אנה נפנה?
הרי כל "התירוץ" לכתיבת שורות אלו היה אותו כנס של אלה שעדיין מסוגלים להתכנס כדי לנסות לשנות, לנסות לחלום, לקוות לטוב יותר.
השאלה האמיתית היא האם מחאה ציבורית, הפגנה לגיטימית, מהפכה עממית - נראות ונשמעות עדיין כאופציה במדינה הדמוקרטית
הזו, או שמא יגיע היום ש... הם יהיו מחוץ לחוק?!
