אני מניח שניתן לבדוק מי הם החכמים בלילה שהגו וניסחו את סעיף 15 לכללי הוועדה לבחירת שופטים, הקובע כי: "דיוניה של ועדת הבחירה ושל ועדותיה ותוכנם של השאלונים שהובאו בפני חבריה לצורך הדיונים הם סודיים ולא יגלה משתתף לאיש פרטים עליהם, זולת דבר המלצתה של הוועדה על מינויו של פלוני".
אבל קשה לי להבין איך ומדוע ולמה קורה הדבר שבית המשפט העליון, אשר ראשו קבע כי הכול שפיט, נאחז בקרנות המזבח העלוב של הסעיף הנ"ל, ונחפז להיכנע לכלל אווילי ומפלה, ולהחליט ולקבוע כי:
"דרישת העותר, כי הוועדה תחוייב לנמק לפניו מדוע לא תקבל את התנגדותו היא חסרת שחר, לנוכח כלל 15 לכללים הנ"ל הגוזר על הוועדה וחבריה חובת סודיות לגבי כל דיוניה של הוועדה, המורשית לגלות אך ורק את 'דבר המלצתה של הוועדה על מינויו של פלוני'".
והרי כאשר מדובר בגופו ובנפשו של אדם מן היישוב - רואה אותו בית משפט חובה קדושה לעצמו להקפיד על פומביות הדיון, אלא אם כן מדובר בקטינים או בביטחון המדינה.
לא שוכנענו שבין חברי הוועדה לבחירת שופטים מכהנים קטינים (לפחות לא מבחינת גילם הגופני) או שהיא, לא עלינו, עוסקת בביטחון המדינה.
