אורנה רינת הנה מסאית בתחום זכויות בעלי החיים. כתיבתה בהירה ומרגשת, חדה ומנומקת. מאמרה האחרון שפורסם בעיתון הארץ מיום 15.6.14 ניקרא "מה שבאמת מעורר חלחלה", בו הגיבה על מאמר ביקורת של
רוגל אלפר, שעמד על יסודות טבעוניים בתפיסה הנאצית, בהקשר לביקורתו על הטבעונות המתעלמת מעוולות אחרות, וכדוגמה הובא דיווח של מישהו שראה נתינת מים לכלב ולא להומלס ששכב לצדו.
משפט המפתח בשלילת אפשרות ייחוס טבעונות לנאציזם מצוי במשפט הבא של רינת: "היום המדע כבר מודה בכך שבעלי חיים יכולים לחשוב, להתאבל ולחלום... מה יכול להיות יותר רחוק מהתפישה הנאצית מאשר ההנחה שאין דבר רלוונטי יותר להתחשבות מוסרית מעצם קיומו של אנדבידואל בעל נפש, ללא תלות בהשתייכות ללאום, לגזע או אף למידת האינטליגנציה?".
מאמר זה של רינת הביא לתגובות, ושני מכתבים פורסמו בעיתון מיום 19.6. רופא וטרינר ותיק בשם יגאל וישינסקי הפנה את רינת לכתבת ראיון עם פרופ' ליף אנדרסון, ביולוג שוודי שממנה ניתן ללמוד "על מאות שנים של טיפוח בעלי חיים ועל הקשר בין האדם לחייה המבויתת". לא ברור מה טעם מצא וישינסקי לציין עובדה ידועה זו שאין בה להוסיף לדיון. אולם בהמשך הוא הנגיד אותה מתוך יחוס לרינת הטענה ש"נראה שיש אנשים הרוצים להחזיר את האנושות לימי הלקטים והציידים הקדמונים. הם בעצם רוצים שנשחרר את הפרות המבויתות לטבע. האם הם מתארים לעצמם את האסון הביולוגי האקולוגי שיקרה בעקבות פעולה זאת?". אולם רינת לא כותבת על שחרור בעלי חיים לטבע, צעד אבסורדי מיסודו, אלא על שינוי הגישה לבעלי החיים במשק. יש אלטרנטיבות להתייחסות הקיימת הרואה בבעלי החיים מוצר זול ולא בעל חיים בעל ערך.
טענה מופרכת נוספת של ד"ר וישינסקי היא ביקורתו על טענת רינת "שאנשים המכנים את עצמם אנשי שמאל מממנים מחנות השמדה שיטתיים של בעלי חיים". נגד זאת הוא גורס שמדובר במממנים מכל הקשת הפוליטית. אולם אין הוא מתמודד עם טענת רינת המסבירה את יחוד המאבק למען זכויות בעלי חיים, בניגוד למאבקים אנושיים באשר "עם כל העוולות הנעשות כאן לגבי זכויות אדם- תינוקותיהם אינם מובילים לבתי מטבחיים ואין שום אוכלוסייה של בני אדם שיש קונצנזוס מוחלט כמעט באשר לזכות לטבוח בה ולענות אותה". את טענתה היא מסיימת בהבאת הדוגמה של החזיריה של קיבוץ להב של "השומר הצעיר". במילים אחרות גם חלוצי זכויות האדם לא בהכרח מבינים את משמעות המאבק למען זכויות בעלי החיים, ויש אף מהם שטובחים בהם.
הטענה ש"גם אנשי שמאל פוגעים בזכויות בעלי חיים", הפך במכתבו של רן קידר מאותו יום לטענה העוקצנית והדמגוגית "הודות למאמר של אורנה רינת אנו יודעים סוף-סוף, כי תעיית המזון מן החי היא מזימה שפלה של השמאל". כך, כשאין טענות ענייניות, תמיד ניתן לעקוץ בדמגוגיה, ללא קשר למה שכתבה רינת במאמריה.
