זמן-מה לפני פרוץ המלחמה הודח יצחק רבין מתפקידו כמפקד הגדוד השני של הפלמ"ח, עקב הביזיון שאירע בפשיטה על פג'ה¹, ומונה לקצין-המבצעים של הפלמ"ח. בפועל הוא היה בחזקת עוזר, כי עבודת מטה של ממש לא הייתה בפלמ"ח. משה נצר מונה למפקד הגדוד השני במקומו. נצר, חבר קיבוץ רמת-יוחנן, בנו של ראש המנגנון במפא"י וחבר במפלגה זאת, היה "נטע זר" (לא היחיד) בצמרת הפלמ"ח, שרוב חבריה היו אנשי "התנועה לאחדות-העבודה". לימים אמר נצר כי חברותו במפא"י האטה את קצב קידומו בפלמ"ח.

ימים אחדים לפני החלטת 29 בנובמבר נקרא נצר אל מטה הפלמ"ח בתל אביב, שכבר עבר משדרות-רוטשילד אל "הבית האדום" שברחוב הירקון על שפת-הים. אחרי שהבריטים התפנו מן הבית, השתכנו בו ארכיון-העבודה של ההסתדרות ומשרדי ההסתדרות, הסתדרות הנוער-העובד ומטה הפלמ"ח. אחר-כך הקצה הפלמ"ח כמה מחדריו לפיקוד-העליון.

"הריהוט בחדר-הפיקוד של המטה היה שולחן-עץ פשוט, כסאות אחדים, ותצלום של אליהו גולומב על הקיר," סיפר נצר. "יגאל אלון אמר לי שאנשי המופתי מסיתים את הבדווים להתנפל על יהודי הנגב. אולי הידיעות מוגזמות, אך עלינו להתכונן. לפלמ"ח יש רק ארבע מחלקות בכל הנגב, ועל יחידות הגדוד השני לרדת דרומה. פלוגה ב', שבסיסי מחלקותיה היו בנען, בגבעת-ברנר ובכפר-מנחם, תצטרף לפלוגה י"ב." נצר קיבל את הפיקוד על המרחב, מפקד פלוגה י"ב, משה ברכמן, מונה לסגנו, במקום צבי זמיר שעלה לירושלים, ודוד ניב מונה לקצין המבצעים. איש הש"י, דוד קרון, השלים את המטה של נצר.

ב-29 בנובמבר ירדה לנגב הדרומי פלוגה ב' של הפלמ"ח, בפיקודו של נמרוד לוויטה. חברי הפלוגה הביאו איתם חפצים מועטים, "לשבועיים", וחשבו שיחזרו לבסיסי-הקבע שלהם כשתפוג המתיחות. כבר למחרת הבינו שזאת מלחמה. פלוגה ה' הצטרפה לפלוגות י"ב וב', והתפרסה בקיבוצים הצפוניים. הגדוד השני היה ל"גדוד הנגב".²

ב-30 בנובמבר יצא דוד ניב לסיורו המלחמתי הראשון, בקומנדקר חסר-מתנע של קיבוץ דורות, עם קבוצת פלמ"חניקים מפלוגה י"ב, ששירתו כנוטרים, ולכן עם נשק לגאלי. משימתו הייתה לחפש צירי-תנועה שישובים ערביים אינם שולטים עליהם. הסיור הממונע עקף את באר-שבע, הגיע לבית-אשל, שוב עקף את באר-שבע והתקרם לחצרים. בדרך ניתכו עליו יריות. בוואדי באר-שבע כבה המנוע, והאנשים ירדו מהקומנדקר להניעו בדחיפה. אחד מהם היה פצוע בינוני, וניב היה פצוע קל, מנתז. מאות בדווים התקדמו לקראתם. בידי הפלמ"חניקים היו רובים איטלקיים ישנים, שירו כדור ועוד כדור, ולא מעט מהכדורים היו פגומים ועקרים. למזלם הותנע הקומנדקר, והם נמלטו כל עוד נפשם בהם והגיעו לחצרים עם חשכה.³

ב-9 בדצמבר עם שחר יצאה חוליה של תשעה אנשים מקיבוץ גבולות לסיור רגלי, וחיפשה דרכים עוקפות בסביבות הכפר שועות. בחוליה זאת השתתפה מפקדת-כיתה אחת, מרים שחור. המפקד, אסף שכנאי, הורה לאנשי החוליה להיכנס לשועות, שלא לפי תוכנית הסיור. בכיכר הכפר נתקלו בחיילי הלגיון העבר-ירדני וברבים מאנשי הכפר, ושוטרים ערבים ניסו לחפש בכליהם. שכנאי פקד לסגת. שלושה אנשים, לרבות שכנאי, חיפו על הנסיגה. אחד מהם שלף חלקים של תת-מקלע סטן מתרמיל-גב, אך הערבים חטפו אותם מידיו לפני שהספיק להרכיבם. הרימונים שזרקו שלושת המחפים לא פגעו באיש, והם נהרגו בידי ההמון.

מספר רוכבי-סוסים רדפו אחרי הנסוגים, שבו שלושה מהם והרגום. רק שלושה מאנשי החוליה הגיעו לנירים. חיילים בריטים הביאו את גוויות הנרצחים,⁴ מחוללות, לקיבוץ גבולות, והזהירו את היהודים לא להגיב בפעולת-גמול. ניב יצא בקומנדקר לנירים, עם חוליית לוחמים, לחקור מה קרה. הם נסעו על הכביש הראשי, דרך עזה והמחנות הצבאיים בוריג' ונוצירת. אלפי ערבים, שכבר שמעו על הקרב בשועות, יצאו אל הכביש, אך הקומנדקר חסר-המתנע חלף על פניהם. במחסום-המכס, ליד משטרת חאן-יוניס, נאלצו ניב ופקודיו להמתין עד שפקיד המכס הבריטי יתיר להם להמשיך בנסיעה. המנוע כבה, ומשאית מלאה ערבים, חמושים במקלות, נעצרה ליד הקומנדקר. פקיד-המכס ויתר על הביקורת ופתח את המחסום ואנשי החוליה התניעו את הקומנדקר והסתלקו במהירות. ותקלה נוספת: טנדר של מפקד משטרת-המדבר הבריטית עצר את הקומנדקר לבדיקה. "זה היה קצין מקומי," סיפר ניב. "הוא העלים עין מן הרובה האיטלקי, האקדח והרימון שלנו, והרשה לנו לנסוע." בנירים תיחקר ניב את שלושת הניצולים והוציא שתי מסקנות: אסף שכנאי טעה בשיקול, וסיורים ברגל בנגב הם התאבדות.⁵

(אחרי שמונה ימים אמרו ראשי המחלקה ליחסי-שכנים – עזרא דנין ויהושע פלמון – לבן-גוריון, כי לליגיונרים, שראו את אנשי הפלמ"ח נכנסים לכפר, היה יסוד לחשוש מפני התקפה).⁶ יומיים אחרי נפילת השישה יצאו מקיבוץ משמר-הנגב שתי חוליות בחיפוש יעדים לפעולות-גמול. בכל חוליה היו חמישה אנשים, סטן אחד ורימון. חוליה אחת נתקלה בריכוז של ערבים ונסוגה לבסיס. חמשת אנשי החוליה האחרת, בפיקוד ישעיהו ספקטור, הגיעו לבור-מים, ישבו לנוח לידו ואכלו כריכים. על-פי דוח שנתקבל במטה הפלמ"ח "לא הוציאה החוליה תצפיות, וכך הצליח ערבי (אבי-עישה) להתקרב... והרג שלושה אנשים ביריות." שני האחרים ניסו לברוח, אך הבדווים ממאהלים סמוכים חסמו את דרכם והרגום. ⁷

חוליה בפיקוד יוסף פיצ'רסקי, מפקד מחלקת משמר-הנגב, נתקלה בבדווים באותו לילה. הרי עדותו:

"ארבעתנו חיפשנו דרך למכוניות, בין דורות למשמר-הנגב. נסענו במכוניות לדורות והתכוונו לחזור ברגל. בכיסי היה אקדח לא טעון ועלי היו שני רימונים. זה היה כל הנשק. כשנתקלנו בחבורת הבדווים שלפתי את האקדח, פקדתי עליהם להרים ידיים והם עשו כדברי. אמרתי: 'עמדו כאן. אל תזוזו. אם תזוזו אירה בכם.' הם עמדו, ואנחנו הסתלקנו. לא התמצאנו בדרך והמשכנו, בקו כללי, למשמר-הנגב. ידעתי שעלינו לעבור כביש. שמעתי קול של טרקטור עובד. חשבתי שזה טרקטוריסט יהודי. כשהתקדמתי ראיתי שזה ערבי ממסמיה. ניתקנו מגע. עלינו על דרך פלוג'ה – באר-שבע והגענו למשק."⁸

בשתי היתקלויות נוספות שאירעו באותו יום, ליד חלוצה וליד סעד, נהרגו שני ערבים.⁹ ב-13 בדצמבר יצאה כיתת-אבטחה בטנדר מהמושב תקומה לסיור לאורך קו-המים המערבי, לכיוון משטרת עימארה. ליד אחד הוואדיות ירדו מהטנדר חמישה מאנשי הכיתה, המשיכו את הסיור ברגל, נתקלו בפרש ערבי חמוש וניסו לחקור אותו, מפני שחשדו בו בחבלה בצינור המים. הוא כיוון אליהם את נשקו, והם ירו בו למוות. לשמע היריות נהרו בדווים למקום התקרית. הקרב היה קצר. שניים מאנשי הכיתה נפגעו מיד, ושלושת האחרים נסוגו אל בית ידידם, אבו-מואלין, בתקווה שייתן להם חסות, אך הוא הסגירם בידי התוקפים. מודיע ערבי סיפר שהשלושה שלפו רימונים והתכוונו לפוצצם ולמות יחד עם התוקפים, אך כדור-רובה פגע באחד הרימונים, הוא התפוצץ, והם נפצעו. הבדווים חדרו לבית והרגו את השלושה.¹⁰

נפילת שלוש החוליות בנגב הסעירה את הפיקוד-העליון. הערביסטים טענו כי הפלאחים והבדווים תושבי הנגב שקטים יחסית ואפשר להגיע איתם להבנה, או לפחות לתמרן אותם לאי-התקפה, וכי לא הבדווים יזמו את ההתנקשויות. אבל ב-14 בדצמבר, יום אחרי שנפלה חוליית תקומה, הציע היועץ הצבאי של בן-גוריון שלום, (פריץ) עשת, לפַנות את כל ארבעה-עשר הישובים שמדום לקו עזה – באר-שבע, ולהעביר את כל ארבע-מאות חבריהם לישובים הצפוניים. הנימוקים: "הציוד לא מספיק ואי-אפשר לשלוח יותר. יש הרבה בדווים, ואם יפגעו במחנות בדווים, יתקוף גל אחרי גל."

בן-גוריון; מדוע לא נשלח (לנגב) תגבורת של, נאמר, חמש-מאות איש עם נשק?

עשת: דרושים גם ביצורים.

בן-גוריון: נעשה ביצורים.

עשת: לזה דרושים שבועיים.

אולי במשך השבועיים עדיין לא תהיה התקפה קשה כזאת? ניסה בן-גוריון להרגיע את יועצו הצבאי. לעשת, ששירת בצבא הבריטי, היו מוניטין של בעל ידע צבאי (הוא גם היה עמוד-התווך המיועד של "המטה המקביל"¹¹ של בן-גוריון), אך בן-גוריון לא קיבל את דעתו, והורה לו לתכנן את ביצור הנגב כבר בו ביום.¹²

בינתיים ניהל בן-גוריון סדרה של התייעצויות. הראשונים שנקראו לחדרו היו איש המפקדה הארצית, ישראל גלילי וראש, אג"ם, יגאל ידין. בן-גוריון שאל אותם מה עשויה להיות תגובת אנשי הישובים על הצעת הפינוי. השואל והנשאלים היו תמימי-דעים: פינוי יישובי דרום-הנגב מנוגד להיגיון המדיני של המלחמה. יושב-ראש הנהלת הסוכנות רצה להיות בטוח באיתנות רוחם של אנשי הישובים, וגלילי סיפר לו על שיחותיו איתם ועם ראשי תנועות ההתיישבות, וציטט את דברי יצחק טבנקין, "אסור לפנות אפילו כבשה אחת", והציע לשלוח את יצחק שדה, יועצו הצבאי של בן-גוריון המתוסכל מחוסר-מעש, לבדוק מה קורה בנגב.¹³

המוזמן השני היה מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון. גם אותו שאל בן-גוריון לדעתו על הצעת עשת. אלון השיב שבזכות הישובים ייכלל הנגב במדינה היהודית, ובן-גוריון לחץ את ידו בחום.¹⁴

אותו יום הגיש עשת לבן-גוריון את תוכנית ביצור הנגב: "חמישים לוחמים לכל נקודה, בסך הכול אלף איש; ארבע חטיבות (פלוגות) מחץ, שישים ושישה איש בכל אחת, בסך-הכול מאתיים שישים וארבעה איש; עשרים איש לחטיבת אספקה; קבוצת מהנדסים, חמישה-עשר, שתי פלוגות פלמ"ח, מאתיים וחמישים, ארבעה אווירונים. סך-הכול אלף חמש מאות ארבעים ותשעה איש. פינוי ילדים ונשים שלא כשירות (ללחימה) לצפון (מקו) עזה – באר-שבע. בכל נקודה ארבע עד חמש סוכות-ביצור (עמדות מחופות) אלפיים לא"י כל אחת. בנקודות גדולות מרכז מבוצר, להחזקת בלתי-לוחמים. גדרי תיל-משולש ושדה-מוקשים סביב כל נקודה. פטרול נודד, של חמישה-עשר איש כל אחד, סביב הנקודות. שני כלי-רכב."

בשעה 6 בערב נפגש בן-גוריון עם נציגי המרכז החקלאי, הוועד-הפועל של ההסתדרות ו"סולל-בונה", ואמר להם: "דרושים מאתיים אלף לא"י לתוספת אלף איש, ביצורים, גדרי-תיל, כלי-רכב, ציוד פטרולים, מוקשים, עובדים וכו'." ראש המרכז החקלאי, אברהם הרצפלד ענה: "הקרן-הקיימת, יחד עם קרן-היסוד, מוכנה לתת ארבע מאות אלף לא"י לחיזוק הישובים ולתוספת נקודות בנגב, והיא מוכנה לקבל הלוואה לשם כך. חברת-החשמל מוכנה להלוות מקופות-התגמולים שלה מאתיים אלף לא"י, אבל הפועלים מתנגדים.¹⁵ 'נשר' (חברת המלט, מוכן להלוות חמישים אלף לא"י." בישיבה זאת הוקמה ועדה, והוטל עליה להכין, עד הבוקר, תוכנית "מימון אספקה, חומרים ועובדים". חברי הוועדה: יגאל אלון, אליעזר שושני (גזבר הפלמ"ח), זלמן ארן, לוי אשכול, אברהם הרצפלד, אברהם חורין והילל כהן.¹⁶

יצחק שדה סייר בנגב, שוחח עם המפקדים, נפגש עם מטה הגדוד השני ואמר לנצר ולברכמן: "מוכרחים לחדול מפטרולים ברגל. המרחבים גדולים, אנשים מתגלים מרחוק ואין דרך להזעיק עזרה. מעתה יש לבסס את הסיורים על מכוניות משוריינות." זאת הייתה המסקנה הטאקטית של "הזקן". הערכתו האסטרטגית כתובה בספר הפלמ"ח: "המלחמה על הנגב התחילה, והרי היא מלחמה של אנשי-המדבר, החיים על חנית ועל שוד, מלחמתם של שבטים נודדים, אשר נבדלים מאבות-אבותיהם מלפני אלפיים שנה רק בכך שבמקום רומח וחרב יש להם היום רובה ותת-מקלע, מלחמתם של פושטים בגדוד... קיווינו: המים יביאו גאולה לבדווי הנידח, אך המדבר התקומם נגד צינור המים. מישהו מעוניין שהבדווי ימשיך לצמוא, שהמדבר לא ירווה, שהחיים בו יישארו קפואים, שימי-קדם ישררו בו בפראותם הקדמונית. ראשי-השבטים שלחו את אנשיהם נגד החידוש, נגד התרבות, נגד הפריחה,¹⁷ ולצדם בעל-בריתם הנאמן: הצבא הבריטי. אנשי הצבא והשלטון מהלכים בין ישובים ערביים ואוהלי הבדווים ומכריזים על ניטראליות, אך ניטראליות זו מכירה בזכות הבדווי לשאת את הרובה ולהפעילו, ואינה מכירה בזכות היהודי לשאת את נשקו ולהתגונן בו."¹⁸

על הביצורים וסידורי-ההגנה בניר-עם כתב שדה: "מפליא... שעדיין לא נחפרו חפירות פשוטות, כאלה שכל חייל חזית יודע לחפור תוך לילה אחד, בָּאת התלויה בצדו, חפירות עמוקות וצרות עד כמה שאפשר. הרי הניסיון של המלחמות לימד כל איש-צבא שהביצורים הללו הם הפשוטים והטובים ביותר. וגם אני שואל את עצמי – למה אין כל הסוואה על הביצורים הקיימים... כאן מכון-המים, הקידוחים, מכונות-השאיבה, מכאן זורמים המים בעורקי-הצינורות לרוב הנקודות, ונקודות אלה תלויות בניר-עם תלות של 'להיות או לחדול'."¹⁹

ב-15 בדצמבר חזר יצחק שדה לתל אביב וסיפר לגלילי על ממצאיו. גלילי יעץ לו להפעיל את הכוח המשקי של ההסתדרות ולהפוך אותה למעין אגף לוגיסטי של המטכ"ל' לשם חיזוק הנגב.²⁰

שדה דיווח לבן-גוריון: בנגב יושבים עשרים אלף ערבים נושאי-נשק, היחסים איתם מתוחים מאוד והם מחכים לתגובת היהודים. באר-שבע היא מחנה קרבי מבוצר, ושיירות אינן יכולות לעבור בה.

– "נוכל לעמוד?" שאל בן-גוריון.

– "באנשים ובכלים שיש, לא!" השיב שדה. "תת-מקלעים לא יצלחו שם. הביצורים לא מספיקים. נחוצים ג'יפים. כשיוצאים בחורים שלנו, אפילו שלושים, הבדווי רואה ומונה אותם ויכול להזעיק נגדם שלוש-מאות איש מיד. הצינור בסכנה. מתקומה עד צאלים, עשרים קילומטרים, אין נקודה (עברית) אחת. דרושים מסביב ביצורי-אדמות, שכוחות יתיישבו בהם."

– "כמה אנשים יוכלו להחזיק מעמד?" התעקש בן-גוריון.

– "אלף איש ניידים, חצי מהפלמ"ח, מצוידים באוטומובילים, רובים ומקלעים. אנשים בלי נשק הם רק הכבדה."

שאלת פינוי כפר-דרום עלתה בשיחה זאת, ובן-גוריון אמר: "לא מפנים שום נקודה בנגב.²¹ אם אנשי נקודה מסוימת חלשים ומוכרחים לעזוב, יבואו אחרים במקומם."²²

שדה כתב: "התברר לכול שבעזרת עשרות אחדות של שריונים אפשר – במצב היום – להחזיק בנגב. איש לא הטיל עלי עבודה הקשורה בטיפול בשריונים. הטלתי אותה על עצמי, והקדשתי חלק מזמני להתרוצצות בין מוסדות האספקה לבתי-המלאכה."²³

בן-גוריון כתב ביומנו: "חיים הלפרין דואג לאספקה לחמישים איש בכל נקודה לחודש, שרגא גורן מגייס מכוניות בתל אביב, ברל'ה רפטור מגייס מכוניות בחיפה וישראל ברנע יגייס מכוניות מהמוסכים. יוסף אבידר ישלח מאה רובים, מאה סטנים,²⁴ שנים-עשר מקלעים, שישה מגלי-מוקשים, עשר מרגמות 2 אינטש, ארבע מרגמות 3 אינטש ושתי מכונות-ירייה. הנשק יישלח מחר." הובטחו בית-חולים-שדה לניר-עם וחדר-חולים לגבולות. מאה חיילים נשלחו לנגב והובטח לשלוח עוד מאה וחמישים אחרי יומיים. אנשי "סולל-בונה", הילל כהן ואליעזר בודנקין, מונו לטפל בביצורים.²⁵

לפני ביקורו של שדה בנגב, נורו יריות מן המארב על כמה מכוניות של יהודים מדרום לבאר-שבע, בין בית-אשל לחזלה, ובאחת התקריות האלה נהרג הנוטר, יהודה הרץ. השוטרים הבריטים, שהביאו את גווייתו המחוללת לרביבים, הזילו דמעות למראה הזוועה, יחד עם חברות הקיבוץ. עד אז שררו יחסים טובים בין היהודים ובין הבדווים בגזרה. רוב חברי הקיבוצים סברו שהיה זה מקרה חריג.²⁶ אחר-כך נראה בשדות רביבים אבו-ראזק, קרובו של שייח' השבט השכן. השייח' היה ידיד, אבל אבו-ראזק היה מפקד-כנופיה וסיוריו עוררו תמיהה. אף-על-פי-כן לא ראו בכך אנשי רביבים סימן-מבשר.²⁷

ב-16 בדצמבר, יום אחרי ביקורו של יצחק שדה, נסעה כיתת-סיור בטנדר, לפלס ציר על הדיונות שבין צאלים לקיבוץ החדש חלוצה, שעלה על הקרקע פחות מחודש לפני כן. לאנשי הכיתה היה מקלע "לואיס" וכן נשק אישי. בסיור השתתפו, נמרוד לוויטה, מפקד פלוגה ב' והמרחב הדרומי, ואהרון שטולצברג (שטולץ), איש ועדת-הביטחון של הקיבוץ המאוחד, ומי שהיה מפקד-מחלקה בפלמ"ח, שירד לנגב יחד עם פלוגה א' (בקיץ 1942) לקדם את פני רומל. בצהריים הגיע הטנדר לחלוצה. שני המפקדים נפגשו עם אנשי הקיבוץ, והמא"ז יהושע ברנשטיין ("גנדי"²⁸), אף הוא מפקד ותיק בפלמ"ח, סיפר להם על הבעיות המקומיות.²⁹ אחרי ארוחת צהריים נסעה הכיתה לרביבים, עם מא"ז רביבים, יוסף הפנר, ש"נתקע" בחלוצה יומיים, מחוסר תחבורה, ועכשיו ניצל את ההזדמנות לשוב הביתה, וישב בטנדר ליד שטולץ. רק אחרי שהתרחק הטנדר הגיע מודיע לחלוצה וסיפר שכנופיית אבו-ראזק הכינה מארב ליהודים בכפר הבדווי חלצה. בטנדר לא היה מכשיר-קשר ולא נשלחה מכונית להחזירו.

במבואות חלוצה ראו נוסעי הטנדר שדלתות החנויות מוגפות ושרחבת-הבאר ריקה מאנשים. כשיצא הטנדר מן הכפר נתקל במחסום ודילג עליו, ואז נורה עליו מטח-אש. אהרון שטולצברג נהרג מיד, יוסף הפנר נפצע קשה, אך לא סיפר על פציעתו לחבריו. הטנדר נעצר במרחק כשלוש-מאות מטרים מן המארב, ונוסעיו, לרבות הפנר הפצוע, ירדו ממנו. נמרוד לוויטה ארגן אותם לירי, ובחסות יריותיהם נסע נהג הטנדר, עם גופתו של שטולצברג, לרביבים, להזעיק עזרה. נשקם של נוסעי-הטנדר היה מקלע וחמישה רובים; המקלע חדל לפעול, והפנר, שאיבד דם רב, נתקף בהזיות וכך נתגלתה פציעתו. לוויטה ופקודיו נסוגו דרך הדיונות, הגיעו לתל קטן ותפסו עמדות הגנה היקפית, בציפייה לבוא העזרה מרביבים. אנשי הכנופיה ירו בהם מרחוק ולא ניסו להסתער עליהם.

בחלצה נראתה תנועה. לרגע סברו לוויטה ופקודיו שהאויב מזעיק תגבורת; אחר-כך הבינו שתושבי הכפר בורחים, מפחד נקמת היהודים. היה זה הכפר הערבי הארץ-ישראלי השני³⁰ שפונה ביוזמת תושביו, במהלך קרב בין כנופיה לא-מקומית ובין יהודים. כשהגיע נהג הטנדר לרביבים וסיפר מה קרה, נטל מפקד-הכיתה, צ'ובה דרור, את הפיקוד (המא"ז היה במקום התקרית), הוציא את מקלע השווארצלוזה³¹ מן הסליק, ופקד על שישה חברי-משק לצאת עם נשק לעזרת המותקפים. נהג הטנדר סירב לחזור למקום התקרית, וחבר-המשק אורי וינהבר נהג במקומו. חברי רביבים הגיעו אל התל וירו באנשי הכנופיה במקלע, אך לוויטה ויתר על ההסתערות, והעדיף להביא מיד לרביבים את יוסף הפנר, שאיבד דם רב.

ברביבים לא היה רופא. דרור שלח שישה אנשים למחנה-המעבר בביר-עסלוג', לבקש ממפקד-המחנה אמבולנס, כדי להעביר את הפנר לקיבוץ בית-אשל, שבו יגיש לו רופא עזרה ראשונה.

המחנה בביר-עסלוג' כבר היה בתהליך פינוי. הסגל שלו צומצם ומפקדו – איטלקי-למחצה – היה מיודד עם חבר הקיבוץ יואל דה-מלאך, יליד איטליה. דה-מלאך היה מפקד המשלחת שביקשה את הסיוע. אמבולנס לא היה במחנה, והמפקד הבריטי-איטלקי התקשר אל מפקדתו שבמחנה ג'וליס (מצפון לנגבה), ביקש אמבולנס וקיבל תשובה שלילית. אנשי המשלחת מרביבים החליטו לחזור הביתה.

יואל דה-מלאך סיפר: "אנשי הכנופיה שפעלה בחלצה נכנסו לבתי הכפר ביר-עסלוג' ותפסו עמדות. המפקד הבריטי סירב לאבטח את חזרתנו לרביבים. לא חיפשנו דרך אלטרנטיבית; סברנו שאם ניסע מהר נחלוף על-פני הכנופיה לפני שתתארגן." השישה נכנסו אפוא כמעט ביודעים אל לוע-הארי. בביר-עסלוג' ראה הנהג, אורי וינהבר, ערבי מותח "קונצרטינה" של תיל על הכביש, והאט את הנסיעה. אש חזקה נורתה על הטנדר מכל עבר, וגם מתחנת משטרת-הגמלים הסמוכה. מהמטח הראשון נפגעה המכונית ואורי וינהבר נהרג. אחר-כך נהרגו אריה יחיאלי (המומחה לענייני ערבים בקיבוץ רביבים) וראובן וולטרה. שלושת האחרים נטשו את המכונית, שיצאה מכלל שימוש, וברחו ברגל. באמצע הדרך פגשו את הכוח שיצא מרביבים לעזרתם. רק אחרי תקרית זאת הובילו הבריטים את הפנר, באמבולנס, לבית-החולים "בילינסון". אחר-כך פטרלו הבריטים באזור כל הלילה, והתנדבו להוביל אספקה לחלוצה.³²

בין מארב-חלצה ובין מארב ביר-עסלוג' ירו אנשי הכנופיה מן הגבעות על חלוצה, וחברי הקיבוץ השיבו להם אש מעמדותיהם. האלחוטאי של חלוצה נבהל, ושידר – על דעת עצמו – קריאת אס.או.אס למפקדת הפלוגה שבצאלים; אחר-כך התרוקנו מצברי-הרדיו, ונותק הקשר בין צאלים לחלוצה. מחלקת פלמ"ח יצאה לעזרת חלוצה, אך אנשיה תעו בדרך ולא הגיעו ליעדם. קריאת האס.או.אס נקלטה בתל אביב, ומישהו סיפר שבן-גוריון לא ישן כל הלילה, מפני שסבר שהישוב הושמד. למחרת חג מטוס מעל חלוצה, והשליך פתק: "חזקו ואימצו! המטה". המא"ז ברנשטיין ורוב חברי המשק לא הבינו את פשר הפתק, מפני שהאלחוטאי לא דיווח על המשבר שלו. רק אחרי ימים אחדים, כשהוזמן ברנשטיין לבירור בצאלים, נודע הדבר.³³

חברי צמרת הביטחון חששו שהנגב לא יחזיק מעמר שבועיים ללא אספקה, על כן הרשו לראש אג"ם, יגאל ידין, לשלוח אליו את מטוסי הש"א (שירות-האוויר) על-אף העין הפקוחה של הבריטים. שליטת חיל-האוויר המלכותי בשמי ארץ-ישראל הייתה כמעט מלאה. מטוסי הש"א נדדו משדה-התעופה הממשלתי שבלוד לשדה-דב שמצפון לתל אביב, אבל היה עליהם לעבור בלוד לפני כל טיסה, ולקבל אישורים ממפקחי-הטיסה הבריטים. ההחלטה להפעיל את מטוסי הש"א היא עדות לפאניקה שאחזה בפיקוד-העליון; פעילותם הכמעט-חופשית של מטוסים אלה מוכיחה, לעומת זאת, שהפיקוד-העליון שגה בהערכתו את התנהגות הבריטים ואת כוונותיהם בתחילת המלחמה.

עם פרוץ הקרבות הייתה לש"א טייסת אחת בלבד, ובה תשעה טייסים: פנחס (פיניה) בן-פורת, יצחק הננסון, עזר ויצמן, בוריס סניור, ארי כהן, מישה קנר, פסח (פוסי) טולצ'ינסקי, יעקב (בלק) בן-חיים ואלי פינגרש (אייל); שלושה מהם ממחלקת-הטיס של הפלמ"ח, אחד משוחרר מהצבא הבריטי, שניים מחיל-האוויר הדרום-אפריקני, אחד מחיל-האוויר האמריקני, אחד מחיל-האוויר הרוסי ואחד איש "קלוב-תעופה" לשעבר ומדריך טיס ב"הגנה". הטייסים הזרים היו יהודים שבאו לארץ-ישראל כמתנדבים למלחמה, או כעולים.

הטייסים התגוררו בחדרי בית-הספר לפעילי-ההסתדרות בתל אביב, ואלי אייל, הרכז שלהם, היה מזמין להם מוניות לנסיעות לשדה-התעופה, מארגן את סידור-העבודה ואת הטיסות, ומחלק להם את דמי-הכיס: לירה ארץ-ישראלית אחת לשבוע (כנגד קבלה) לכל טייס. כשנדדו מטוסי הש"א לשדה-דב, ופונה החול הרב שנערם בשדה זה במשך השנים, נחשף בו מסלול של ארבע מאות מטרים, שמבנים וגדרות סגרו עליו. קיוסק, שהיה סמוך מאוד למסלול, פורק, רק אחרי שפגעה בו כנף-מטוס. המטוסים חנו על שפת-המסלול, והטייסים סיכנו את חייהם בכל המראה ובכל נחיתה. "מגדל הפיקוח" היה תיבת-עץ גדולה, ועל אישור נחיתה הודיעו דגלים או רקטות צבעוניות. תיבת-הפיקוח היוותה משרד וגם מחבוא-נשק.

הטיסות לנגב היו המבצע הראשון של הש"א, ושם-הקוד שלהן היה "סנגב". לטיסות הללו היו חמישה נתיבים, שהוחלפו מיום ליום, והטייסים נדרשו לדייק מאוד במילוי הפקודות ובלוח-הזמנים, מפני שלא היה להם קשר-אלחוט עם הישובים. למִנחתים שהוקמו ליד יישובי הנגב לא היה סיכוי כלשהו לקבל אישור ממפקד בצבא סדיר, אך הם תפקדו כראוי.

המֶשֶך הממוצע של טיסת-סנגב היה שלוש שעות. המטוסים, שהביאו לישובים עיתונים, דואר וציוד קל, מילאו משימות סיור מודיעיני ופינו נפגעים. לטיסה הארוכה ביותר – חמש שעות – זכה מטוס ששמר על מתקני צינור המים ועל מאבטחיהם ב-22 בדצמבר 1947. בחודש זה היו שמונה-עשרה טיסות סנגב, ובלק היה הטייס בשש מהן.³⁴

17 בדצמבר 1947 היה היום הארוך ביותר של המבצע. יום לפני כן, ב-16 בדצמבר, ירדה כנופיה ערבית גדולה מהרי-חברון לבאר-שבע ותוגברה שם. לפנות בוקר יצאה הכנופיה לכיוון המושב נבטים, והתמקמה בוואדי הסמוך למושב. כמה מחברי המושב, שיצאו עם שחר להניע את משאבת-המים, נורו, ושניים מהם נפצעו. לשמע היריות נהרו למושב בדווים מכל הסביבה, על נשותיהם וטפם, בתקווה לזכות בשלל. המא"ז של המושב התקשר עם מפקד-המרחב, עמי צור, בקיבוץ בית-אשל וביקש עזרה. ידיעה נשלחה אל המטה בניר-עם וכוח מבית-אשל התארגן לצאת לדרך.

בשעה 7.30 בבוקר סייר מטוס ש"א לאורך קו-המים המזרחי ומעל לחלוצה ורביבים, זרק חבילת-אספקה לחצר חלוצה (אחרי שמכונית צבאית בריטית עזבה את החצר) ואסף מידע מהשטח: "תשע מכוניות צבאיות עומדות בכפר הערבי שליד חלוצה, ושלוש מכוניות צבאיות עם משדר חונות ליד תל-אבו-הוריה שעל הכביש לבאר-שבע, ועוצרות את התנועה."³⁵ אחרי חצי-שעה יצא פנחס בן-פורת במטוס אר-וה-דה 13, קטן, עם ד"ר פולאק מהשירות הרפואי (ש.ר.) של ה"הגנה", ונחת ליד בית-אשל בשעה 8.45. בן-פורת גרר את המטוס אל החצר ונתן לחברי המשק את המצרכים שהביא. לקצין-משטרה בריטי, שבא מבאר-שבע, אמר כי הוא שליח חברת "אווירון", וכי מגן-דוד-אדום שלח את הרופא לקיבוץ. הקצין הבריטי נסע במכוניתו לכיוון נבטים, חזר לבית-אשל והודיע: מאתיים ערבים מתקיפים את המושב. הוא נסע לבאר-שבע, להזעיק עזרה, ובן-פורת הציע לתקוף את הכנופיה מן האוויר.

עם לוחם אחד, מקלע וכמה רימונים, טס בן-פורת לנבטים. "חששתי שמא אסתבך עם השלטונות," רשם ביומן-הטיסה שלו, "אבל הידיעה שנקודה קטנה ומבודדת זאת מוקפת ומותקפת על-ידי המוני ערבים הכריעה... קיבלתי מאנשי המקום רימוני-יד, ככל שיכלו לתת לי, ויצאתי להמריא, אנשי המקום סייעו לי לדחוף את האווירון, להרכיב את כנפיו ולפתוח את השער. הסרתי מן האווירון את שתי הדלתות הצדדיות, כדי שיהיה אפשר לפעול מבעד לחלליהן. את המקלען קשרתי לכיסא, ואת המקלע הצבתי כך שלא יפגע, בשעת הפעולה, במדחף או בגלגלים. ערכתי את המחסניות לידי, כדי שאוכל להטעין לו תוך טיסה, והתנעתי את האווירון.

"לאחר דקות מספר נשקפה אלי נבטים. פני-הקרקע סביב הנקודה מבותרים בוואדיות ובערוצים. הבחנתי בתנועת-ערבים גדולה, אבל לא יכולתי לקבוע את מספרם, בשל פני הקרקע ששימשו הסוואה לתוקפים. התחלנו להמטיר. לא היה אפשר לירות בכיוון הטיסה אלא רק באלכסון וכלפי מטה, לכן פקדתי על בן-לוויתי ללחוץ על ההדק, תוך הטיית האווירון אל המטרה. הכדורים נורו על כל מקום שראיתי בו אנשים או שחשבתי שהם עלולים להימצא שם. המטרנו אש, הטלנו רימונים ועד-מהרה התחילה המנוסה.

"כשהמצב נראה משופר ירדתי נמוך אל המשק.³⁶ לא ראיתי את האנשים בחצר. ירדתי לצד גדר-המשק וקראתי לאנשים מהעמדות. הם היו נרגשים מאוד. ביקשתי מהם להוציא אלי מיד אחד הפצועים קשה. חתכו את גדר-התיל והכניסו את הפצוע (למטוס). את המקלען, ירקונה,³⁷ השארתי בנבטים, כבר בלי תחמושת."

בצהריים חזר בן-פורת לתל אביב עם פצוע קשה, וד"ר פולאק נשאר בבית-אשל. בשעה 2 אחרי-הצהריים טס בן-פורת שוב לבית-אשל ואסף משם את ד"ר פולאק ופצוע קשה אחר. בדוח שמסר לבן-גוריון כתוב כי יריות נורו מבאר-שבע על המטוס שלו.

הבריטים העלימו עין מטיסות "סנגב" הרגילות, אך לא ממבצעי-האוויר הקרביים של היהודים. הם חששו שערביי ארץ-ישראל יזעיקו לעזרה את חילות-האוויר של המדינות השכנות, על כן הודיעו ל"הגנה" שהמטוסים המתקיפים ייורטו, ומטה הש"א הוציא הוראה חמורה: לא להשתמש בנשק מן האוויר.³⁸ תושייתו של פנחס בן-פורת, הטייס הבכיר בפלמ"ח, שהפר את ההוראה והמם את התוקפים, הצילה את נבטים. אחרי 17 בדצמבר, בממספר חודשים, לא הותקף ישוב יהודי בנגב. לא החלטות-מטה ופקודות מפקדים חוללו מפנה זה, אלא העזה ואלתור של טייס יחיד שהפר פקודה.

ב-19 בדצמבר פרסם הרמטכ"ל, יעקב דורי, את מסקנותיו: "יישובינו (בנגב) מפוזרים. אספקת-המים ניתנת לפגיעה, התחבורה המוטורית חיונית (ליהודים) ביותר. הישוב הערבי, שרובו בדווי, כמעט אינו נזקק לה. מעשי-התגמול בריכוזי-יישוב אפשריים בצפונו (של הנגב), אבל הולכים ופוחתים בדרום. נקודות-התורפה העיקריות (של הערבים): בארות המים.

"הבדווי בדרום, למרות נחשלותו, הוא לוחם-גרילה טוב, במיוחד להטרדה ולהפלת קורבנות. חושי-החיה מפותחים בו, ודומני שהוא כמעט לא ניתן להפתעה. הוא קלע מצוין. אני מעז לקבוע שלוחם שלנו מאומן למעשה בקליעה יעילה למרחק של מאתיים מטר, בו בזמן שהבדווי מהנגב יכול להזיק בטווח ארבע מאות או חמש מאות מטר, אפילו ברובה גרמני ישן המחוזק בעיטורי-נחושת. בוודאי נזדמן לרבים מחברינו, במסעותיהם בנגב, לראות כיצד פוגע בדווי באיילה הרצה במרחק שלוש מאות, ארבע מאות מטר.

"כתרופה לקשיים אלה בוודאי תעלה בעיה של תגבורת באנשים, בביצורים ובשריון, אבטחת הדרכים ממיקוש, הן בבניין מתאים (אספלט) והן בביקורת ובבדיקה, אבל אם ננקוט אמצעים אלה בלבד, תקוים בנו אותה הגדרה של אנשי הכנופיות בשנת 1936 את שלטונה של הממשלה: 'אל-חכומה מוג'ודה בס בטריק אל-אספ'ילט' (הממשלה נמצאת רק בכביש האספלט)." דורי הציע לשלוט בכל פינות הנגב, לא בפטרולים של חוליות וכיתות, אלא בכוחות שגודלם לפחות כפלוגה, שיסרקו שטחים, רחבים בסיוע הש"א. "אנשינו יצטרכו לוותר על התמ"ת³⁹ החביב עליהם ולפנות את מקומו לרובה. המקלע יהיה יעיל להשתקת צלף מרוחק. יש לפתח בשיטתיות את הצלפוּת בקרב אנשינו. כצעד ראשון יש להקפיד על היכרות של כל לוחם עם רובהו המיוחד. דבר זה יש בו קשיים בתנאינו, ובגללם אנו נוהגים לוותר על חלק זה. בנגב הכרח לשמור עליו."⁴⁰

____

[בשבוע הבא: ביזיון בקרב עימארה; "חיות הנגב" יורדים לנגב; יש סבורים בזמן האמיתי ש"הנגב כבר אחוז אש" ואחרים סבורים שהנגב האו "אחד האזורים השקטים"; בעיית השירות לנגב.]

1. הפשיטה על פג'ה תוארה בסדרת הפרקים על ההכנות הלקויות למלחמה וכן בסדרת הפרקים על דרך רבין ומורשתו. שתי סדרות אלה מצויות בבלוג שלי בNews1.
2. יצחק אחיטוב. בנתיבי הנגב הנצור. מטה 2 – פלמ"ח לשעבר (פנימי), אדר תש"י, עמ' 5-4; סדרת ראיונות עם משה נצר ב-1980-1978.
3. סדרת ראיונות עם דוד ניב ב-1979.
4. שמות ששת ההרוגים: אסף שכנאי, מרים שחור, מאיר וינשטיין, יעקב זיידמן, יוסף בקרמן ואריה לדר.
5. יצחק אחיטוב. בנתיבי הנגב הנצור, שם, עמ' 20-17; סדרת הראיונות הנ"ל עם דוד ניב.
6. יומן דב"ג, 17 בדצמבר 1947.
7. דוח פלוגת סיור ממשמר-הנגב, 11 בדצמבר 1947; יצחק אחיטוב, בנתיבי הנגב הנצור, שם, עמ' 22-21. שמות חמשת ההרוגים: ישעיהו ספקטור, אברהם ברוקס, נח דסקל, מנחם חונן ומרדכי קלמן.
8. ראיון עם יוסף פיצ'רסקי ב-15 ביוני 1978.
9. ארכיון צה"ל, ידיעת טנא (מודיעין).
10. אחיטוב, עמ' 22. שמות חמשת ההרוגים: שמואל אונגר, ישראל ברקוביץ, שבתאי סלינס, אריה שורצמן ויצחק שוסטר.
11. ראה סדרת הפרקים הקודמת על ההכנות הלקויות למלחמה.
12. יומן דב"ג, 14 בדצמבר 1947.
13. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
14. סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל אלון.
15. מורשת מעניינת ואופיינית של חברת החשמל.
16. יומן דב"ג, 14 בדצמבר 1947.
17. את המסורת הזאת ממשיך ארגון דאעש בעת כתיבת שורות אלה.
18. י. נודד (יצחק שדה), "החמישה", ספר הפלמ"ח ב'. שם, עמ' 49-48: הראיונות הנ"ל עם דוד קרון ועם דוד ניב.
19. צחק שדה, כתבים, הקיבוץ המאוחד, 1980. עמ' 328.
20. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
21. למרות זאת אישר בן-גוריו לפנות את הקבוץ הדתי כפר דרום אחרי שבעה חודשים, ב-8 ביולי 1948, בתום ההפוגה, למרות שהקיבוץ הדף עד אז את כל ההתקפות עליו.
22. יומן דב"ג, 15 בדצמבר 1947.
23. יצחק שדה, כתבים, שם, עמ' 346.
24. תת-מקלעים.
25. יומן דב"ג, 16 בדצמבר 1947.
26. ראיון עם יואל דה-מלאך ב-14 באוגוסט 1980.
27. שם, שם.
28. כשם "גנדי" כינו לא רק את איש הפלמ"ח האלוף והשר רחבעם זאבי שנרצח בידי מחבלים ב-17 באוקטובר 2001.
29. הראיון הנ"ל עם יהושע ברנשטיין.
30. הראשון היה חרבת-זכריה בגוש-עציון. פרשה זאת תידון בפרקים הבאים.
31. מקלע אוסטרי. שמקררים אותו במים. ניזון בתחמושת 8 מ"מ. ב"הגנה" קראו לו גם "שחורקה".
32. יצחק אחיטוב, בנתיכי הנגב הנצור, שם, עמ' 25-23; סדרת הראיונות הנ"ל עם דוד ניב; הראיון הנ"ל עם יואל דה-מלאך; ראיון עם צובה דרור ב-14 באוגוסט 1980 יונת ואלכסנדר סנד, "בתוך הקמה", ספר הפלמ"ח ב', עמ' 52-50: ראיון עם יוסף אפנר ב-16 באוגוסט 1980.
33. ברנשטיין שם; ספר הפלמ"ח ב', שם, עמ' 49.
34. ארכיון צה"ל, "פעולות בנגב", חוזר מס' 1/47 (ארכיון הפלמ"ח); רבי-שיח עם ותיקי ש"א בשנים 1978-1976; הראיון הנ"ל עם יעקב בן-חיים.
35. ארכיון צה"ל, אל דן מאת ידין, דוחות טיסה מיום 17 בדצמבר 1947.
36. המושב נבטים.
37. אליהו שנידרובסקי. (בן מושב ירקונה)
38. מקורות לאירועי 17 בדצמבר 1947: ארכיון צה"ל, מאת דן אל ידין. טיסות מס' 5.4.3.2 והערה כללית: יומן דב"ג, 17 בדצמבר 1947; אביגדור שחן, כנפי הניצחון, שם, עמ' 75-74; אלי אייל. "הסיוע ההתקפי", ביטאון חיל-האוויר מס' 7 (108), ספטמבר 1987,; הראיון הנ"ל עם עמי צור: עבודת המחקר הנ"ל של זאב אפיק.
39. ראשי-התיבות של תת-מקלע-תוצרת, כלומר סטן מהייצור של תעש.
40. א"צ, "לבעיות התגוננותנו" מאת דן (יעקב דורי).