|
|
זיילר, טובות הנאה.
|
|
|
בפרשה הנחשפת בתחקיר שלפנינו, מעורבים שניים מבכירי השופטים בישראל: נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, ונשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, ורדימוס זיילר. ברק נענה, לכאורה בניגוד לקבוע בחוק בתי המשפט, לבקשתו של זיילר, והורה להעביר משופט לשופט תביעה בסך 1.5 מיליון שקל נגד אילנה זיילר, רעייתו של השופט זיילר, בנוגע לחסוי, שהיא האפוטרופוס שלו. זיילר עצמו, על פי דבריו-הוא, מעורב מאוד בטיפול באותו חסוי.
הטיפול בתביעה, בבית המשפט המחוזי בחיפה, הועבר מהשופט שמואל פינקלמן לשופטת רעיה חפרי-וינוגרדוב, שמונתה שנה קודם לכן לתפקידה, תוך מעורבות יתרה של ברק - פרשיה שגם בה קיימות תמיהות סביב מעשיו של נשיא בית המשפט העליון.
השאלה המרכזית העומדת על הפרק היא: מדוע נענה ברק לבקשתו של זיילר, לכאורה - בניגוד לחוק בתי המשפט? לא ברור. זיילר נחשב ל"קבלן ביצוע" ולשופט יעיל שנמצאו מעטים כמותו. הוא מנווט את עבודת שופטי המחוזי בירושלים ביד רמה. על היחסים החמים בינו לבין ברק ניתן ללמוד מהעובדה הבאה: ברק דיבר באחרונה על אפשרות הארכת כהונתו של זיילר לקדנציה שלישית בתפקיד נשיא המחוזי, העומדת בפני סיום בחודש נובמבר 1997. ראוי לציין, שעל פי הנוהג, מוגבלת הכהונה בתפקיד זה לשתי קדנציות, בנות עד ארבע שנים כל אחת. אבל ברק הוסיף לפעול בנושא זה, למורת רוחם של כמה משופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, הרואים עצמם ראויים לתפקיד.
החלפת שופט המטפל בתיק מסויים אינה עניין טכני פעוט כלל ועיקר. חוק בתי המשפט קובע:
"א) בעל דין רשאי לבקש ששופט פלוני יפסול עצמו מלישב בדין, אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.
"ב) נטענה טענת פסלות נגד שופט, יחליט בה אותו שופט לאלתר ולפני שיתן כל החלטה אחרת.
"ג) על החלטת שופט בעניין פסלות רשאי בעל דין לערער לפני ביהמ"ש העליון; בעירעור ידון נשיא ביהמ"ש העליון, או מותב של שופטי בית המשפט העליון, או שופט אחד, הכל כפי שיקבע הנשיא".
אין חולק על כך, שסעיפי החוק לא קויימו במקרה שלפנינו. השופט שמואל פינקלמן לא נתבקש לפסול את עצמו, כיוון שבקשה רשמית לא הוגשה. כמו כן, לא הוגשה בקשת פסילה לבית המשפט העליון. החברה שתבעה את גב' זיילר לא הגישה אף היא בקשת פסילה, למרות שידוע לכל המצוי בעולם המשפט, כי פינקלמן היה עד 1992 שופט במחוזי בירושלים - בית המשפט שזיילר הוא נשיאו.
ברק אמר בתגובה, כי הביקורת על מעשיו בנושא זה "אינה במקומה. סהדי במרומים", אמר, "נמנעה תקלה גדולה מראש. צריך להגיד לנו תודה שמנענו את הדבר הזה. ברגע שזיילר סיפר לי שפינקלמן חבר שלו וביקש שאעביר את התיק, טילפנתי מיד לנשיא (מלכיאל סלוצקי - י.י), והוא מיד סידר את זה. שופט לא צריך להישפט לפני חבר שלו. עשינו את זה למען טוהר המידות שלנו".
כפי שעולה מתגובתו של ברק, הוא לא בדק האם אכן מדובר בבקשת פסילה מטעמי חברות/ידידות (כפי שאמר לו זיילר), או שמא יש טעם אחר - למשל, דווקא יריבות בין שני השופטים. לדברי השופט פינקלמן, איש לא שוחח עימו על כך, ואיש לא ביקש ממנו לפסול את עצמו. ואגב: ברק אומר "שופט לא צריך להישפט לפני חבר שלו" - למרות שהתביעה היא נגד רעייתו של זיילר, ולא נגד השופט עצמו. גב' זיילר, על פי הקבוע בחוק, היא שהיתה צריכה לפנות לפינקלמן בצורה רשמית בבקשה שיפסול את עצמו. לשופט זיילר אין כל מעמד בעניין.
שתי שאלות נוקבות עומדות במרכז תחקיר זה: מדוע פנה זיילר לברק, בצורה הנוגדת לכאורה את הוראות החוק, במקום להציע לרעייתו לבקש מפינקלמן שיפסול את עצמו? ומדוע נענה לו ברק - שוב: לכאורה בניגוד לחוק?
במענה על שאלות אלו השיב ברק (באמצעות עו"ד רמי רובין, היועץ המשפטי בפועל של הנהלת בתי המשפט), כי נקודת המוצא שלו היתה סעיף 38 לחוק בתי המשפט. סעיף זה מעניק לנשיא ביהמ"ש המחוזי את הסמכות המינהלית "לחלק" בין השופטים את התיקים השונים. "כאמור, המדובר בסמכות מינהלית גרידא, אשר על הנשיא (המחוזי - י.י) להפעילה בהתאם לנסיבותיו של כל עניין".
עוד אומר ברק, כי זיילר הודיע לו על המצב שנוצר "בזיקה לסעיף 24 לחוק בתי המשפט, המחייב, למעשה, שופט שהוא בעל דין במשפט אזרחי להודיע על כך לנשיא בית המשפט העליון". לדברי ברק, הוא סבור היה שהמידע חשוב ורלוונטי לצורך הכרעתו המינהלית של נשיא ביהמ"ש המחוזי בחיפה, בדבר השופט אליו ינותב התיק. ברק מדגיש, כי למידע שמסר, לא נילוותה כל הוראה אופרטיבית מצידו. "כל שעשה הנשיא ברק", נמסר בשמו, "הוא להביא לידיעת הגורם המוסמך את העובדה, לפיה בתיק פלוני מעורב שופט. בפנייה זו אין כל פסול. המדובר בהבאת מידע רלוונטי וחשוב בפני גורם, שבידו לעשות שימוש בסמכות מינהלית הנתונה לו כדין. זאת ועוד: מאחר ומדובר בשלב המינהלי של חלוקת התיקים, ולפני דיון כלשהו, לא היה מקום להגשת בקשת פסלות. נהפוך הוא: ראוי היה למנוע כבר בשלב המינהלי האמור, אפשרות שבעתיד יתעורר הצורך לדון בטענת פסלות".
אם אכן ניתן להחליף שופט - שכבר נקבע שידון בתיק - בצורה מינהלית, כפי שאומר ברק, מדוע בכלל יש צורך בהליכים לפסילת שופט? במקרה הנדון אכן נקבע שופט ונקבע מועד לדיון, וזיילר ביקש מברק מפורשות להביא להעברת התיק מפינקלמן. ואגב: אם המדובר בנושא מינהלי שבסמכות נשיא ביהמ"ש המחוזי בחיפה - הכתובת לכל פנייה היא מלכיאל סלוצקי, ולא אהרן ברק.
ראוי להעיר עוד, שסעיף 24 עליו מסתמך ברק, עוסק במקרה בו שופט הוא בעל דין - אך במקרה שלפנינו, הרי רעייתו של זיילר היא בעלת הדין. זאת ועוד: על פי אותו סעיף, במקרה בו שופט הוא בעל דין בהליך אזרחי, "יקבע נשיא בית המשפט העליון את בית המשפט אשר ידון בהליך" - ולא את השופט שידון בו. במקרה הנדון, גם נקבע כבר ממילא מקום הדין בבית המשפט המחוזי בחיפה. לפי תגובת ברק עצמו, בעת שפנה לנשיא ביהמ"ש המחוזי בחיפה, כבר נקבע ששמואל פינקלמן הוא השופט שידון בתיק. לאור זאת, לכאורה, שוב אין המדובר בניתוב מינהלי, אלא בהליך הקבוע בחוק לצורך פסילת שופט. פנייתו של ברק, לפיכך, היתה קיצור דרך תמוה.
דובר הנהלת בתי המשפט, משה גורלי, אישר את דבר העברת התיק ואת הדרך שנעשה הדבר. גורלי הוסיף, בשמו של זיילר: "הסיבה היא שפינקלמן ישב עם זיילר שנים ארוכות בבית המשפט המחוזי בירושלים, והם מיודדים. זיילר, בהגינותו, דיווח על כך לנשיא ברק לאחר שהשופט נקבע, וביקש להעביר את התיק לשופט אחר". על פי תגובותיהם של ברק וזיילר ברור, לפיכך, שעצם פנייתו של זיילר לברק התבססה על כך שכבר נקבע שפינקלמן ידון בתיק. ושוב: במקרה זה, הדרך היחידה להחלפתו היא בקשת פסילה כחוק.
בנוסף לכך, עולות מספר תמיהות. ראשית: מן המידע שבידי "גלובס" עולה, כי יחסי זיילר ופינקלמן לא היו קרובים ברמה המחייבת פסילה, ולפי אחת הגירסאות - אף היה פינקלמן "אופוזיציונר" לזיילר. שנית: זיילר עצמו ישב לפחות בשני משפטים, בהם הופיעו בפניו עורכי דין שייצגו אותו באותה תקופה בענייניו הפרטיים-כספיים. הוא לא פסל את עצמו, ואף לא מסר עובדה זו לידיעת בעל הדין שכנגד. שלישית: שופטי ביהמ"ש העליון מתמודדים כמעט מדי שבוע עם מקרים דומים, ובדרך כלל אינם פוסלים עצמם. ידוע על עורכי דין בכירים, בהם ילדי שופטי העליון עצמם, המופיעים לעיתים קרובות בפני אחדים משופטי העליון - שהם ידידים קרובים של הוריהם.
מכל מקום, אין "מסלול עוקף" להחלפת שופט, זולת המסלול שנקבע בחוק. מרגע שהופקד תיק בידיו של שופט, הוא המכריע הראשון בנושא. לעיתים קרובות מוגשות בקשות לפסילה מנימוקים דומים (לרבות ידידות, קשרי משפחה, עסקים, דעה קדומה וכו'). ואולם, מרבית השופטים דוחים בקשות פסילה, וגם בקשות עירעור המופנות לבית המשפט העליון נדחות ברובן המכריע. המבחן לפסילה הוא "אובייקטיבי" (במשקפי השופט), ולא "סובייקטיבי" (במשקפי המבקש) - נאמר שוב ושוב בפסקי הדין.
דוגמא מן העת האחרונה נוגעת לסכסוך סביב עזבונו של שאול אייזנברג. השופט אורי גורן, שהחל לדון בתיק בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, ידע היטב שגיסו, עו"ד יוסי שגב, קיבל את עצמו לאחר מכן את ייצוגה של ליז הרדי. גורן פעל בדיוק על פי הפרוצדורה: כאשר הופיעו בפניו הצדדים לדיון הבא, הודיע גורן על כך שהוא פוסל את עצמו. הפסילה נעשתה בגלוי וביוזמת השופט.
השופט פינקלמן, שכאמור לא התבקש בידי שום צד לפסול את עצמו, אמר בתגובה: "פורמלית, לא פסלתי את עצמי. הדרך לפסילה שווה לכולם. אצלי כולם שווים". לדבריו, הוא ידיד של זיילר, מעברו מירושלים לחיפה נבע מסיבות אישיות, וייתכן שהיה פוסל את עצמו אם היה מתברר, למשל, שהשופט זיילר הוא עד מרכזי בתיק. עם זאת אמר פינקלמן, כי במשך 15 שנות כהונתו כשופט, פסל את עצמו רק פעמים ספורות, "אותן ניתן למנות אולי על יד אחת".
אחד האישים שעסקו בנושא זה רבות הוא סגן נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט חיים כהן. כהן שולל מכל וכל פסילת שופט בדרך שבה נקטו ברק וזיילר. פסילת שופט אינה יכולה להיעשות אלא לפי החוק, אמר. לדעת כהן, נשיא בית משפט עליון שנענה לבקשה מסוג זה (כהן דיבר על העיקרון), "לא ראוי להיות נשיא".
ומה עמדתו העקרונית של ברק עצמו? ברק ביטל החלטתו של שופט שלום, חיים גלפז, אשר פסל את עצמו בנימוק שהוא מכיר את אחד הנאשמים. כתב ברק: "התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיביים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים. אכן, כשם שחובה על שופט לפסול עצמו במקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם מתקיימים... בעניין שלפנינו ציין השופט, כי חרף ההיכרות האישית, בכוחו לעשות צדק בתיק שלפניו. חששו הוא, שלא ייראה שנעשה צדק. לחשש סובייקטיבי זה אין אחיזה אובייקטיבית בפרשה שבפנינו. אכן, על פי הנמקתו של השופט, אילו אני תחתיו, לא הייתי פוסל עצמי מלשבת בדין. אך תחושתו של השופט היתה אחרת. אין בדברי הנמקתו צידוק וספק לביסוסה".
בשבוע שעבר דן ברק בעתירתו לבג"ץ של ח"כ אריה דרעי, שביקש לעכב את משפטו עד לסיום ההליכים נגדו בפרשת בר-און. ברק, כידוע, מסר עדות במשטרה בפרשת בר-און, בה התייחס לדעתו על התאמתו של רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בשל מעורבותו של דרעי במינוי זה, החליט היועץ המשפטי להגיש נגדו כתב אישום. אין זה מן הנמנע, שאם יתקיים משפט בנושא, עשוי ברק להיקרא לעדות, או שדבריו במשטרה יוזכרו במסגרת ההליך. למרות זאת, לא פסל ברק את עצמו מלדון בעתירתו של דרעי.
הפרשה החלה במאי 1996. שוודיה חברה לבנין והשקעות, המיוצגת על ידי עו"ד עופר אטיאס, הגישה בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה בסך 1.5 מיליון שקל כנגד שלושה: אח ואחות (אחד מהם חסוי ופסול דין), וכנגד אילנה זיילר, ששימשה בתקופה הרלוונטית כאפוטרופוס של החסוי. על פי המידע שהצטבר, היה למעשה ורדימוס זיילר הכוח המניע מאחורי רעייתו, בכל הקשור בהקמת הפרוייקט השנוי במחלוקת בין הצדדים לתביעה. בידי "גלובס" מצוי מסמך, בו מעיד זיילר עצמו על מעורבותו הפעילה בניהול ענייני החסוי (ראה מסגרת). בכל מקרה, ייתכן שאם תתקבל התביעה נגד רעייתו, יינזק מכך - כספית ואולי אף ציבורית - גם השופט זיילר.
הסיכסוך נוגע לעיסקת קומבינציה, שנחתמה בין חברת שוודיה לבין החסוי ואחותו, בינואר 1994, להקמת בניין למגורים ומסחר על מגרש בקרית-ביאליק שבבעלות השניים. המו"מ בין הצדדים התנהל בעיקרו בביתם של בני הזוג זיילר, וחלקו - בלשכתו של זיילר בביהמ"ש. זיילר אף אישר את פרטי החוזה בין הצדדים, אשר קיבל - כנדרש בחוק - את אישורו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים.
סלע המחלוקת העיקרי נוגע לטענתה של חברת שוודיה, לפיה השתהתה אילנה זיילר במשך כשנה בבדיקת תוכניות הבנייה. לפיכך, טוענת שוודיה, העלתה זיילר באיחור טענות בדבר אי עמידתה של שוודיה בהסכם, לגבי האחוזים מן השטח הבנוי שיינתנו לחסוי ולאחותו, טענות שהובילו לבסוף לביטול חד-צדדי של החוזה על יד גב' זיילר.
בפתח כתב ההגנה הדגישה זיילר: כל מעשה או חוסר מעשה נעשה על ידה בשם ועבור החסוי, מכוח מינויה כאפוטרופוס לו. לדבריה, בתוקף תפקידה, היא היתה חייבת בשמירת נכסיו של החסוי, לפעול לטובתו כפי שאדם מסור היה נוהג בנסיבות העניין, ובכל פעולותיה נהגה לפי עקרונות מנחים ומחייבים אלה.
זיילר מוסיפה, כי היא פעלה כמתחייב מחובת הנאמנות והזהירות שהיא חבה כלפי החסוי, וכי "הניסיון מצד התובעת להטיל עליה אחריות אישית לא לה, מהווה ניסיון להפעיל עליה לחץ לפעול ולקבל את תכתיבי וסחטנות התובעת, תוך ויתור על זכויות הנתבעים".
חודשים אחדים לאחר שהוגשה התביעה, מונה השופט שמואל פינקלמן לדון בה, ואף נקבע מועד לקדם משפט. הצדדים לתביעה ידעו היטב על מינויו לשופט בתיק זה. פינקלמן סיים את כהונתו בירושלים ב-1992, דהיינו: כארבע שנים לפני שהועברה לטיפולו התביעה נגד אילנה זיילר.
ואולם, בשלב זה פנה ורדימוס זיילר לנשיא ברק, וביקש ממנו לפעול להעברת הדיון מפינקלמן לשופט אחר. ברק, כפי שהוא עצמו אומר, פנה מיד לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, מלכיאל סלוצקי, וזה פנה לסגנו, נתן קליינברגר, והטיל עליו להעביר את התיק לשופט אחר. התיק הועבר אל השופטת רעיה חפריוינוגרדוב. ב-25 במארס השנה, שישה ימים לפני המועד שקבע פינקלמן לדיון הראשון, ציינה חפרי-וינוגרדוב בתיק: "על פי הוראת סגן הנשיא, התיק הועבר מהשופט פינקלמן אלי".
ביום הדיון עצמו, נראה גם השופט זיילר במסדרון בית המשפט המחוזי בחיפה. בדיון הבא, ב-8 ביוני, נראו בבית המשפט הן השופט זיילר והן בנו, עו"ד דוד זיילר. ורדימוס זיילר לא נכנס לאולם בית המשפט, אלא שהה בקירבת מקום.
זמן קצר לאחר שהחל הדיון, הסכימו הצדדים לבדוק אפשרות להעברת הסיכסוך לבוררות. ורדימוס זיילר הצטרף לפגישה בין הצדדים, שהתקיימה במזנון הסמוך של בית הפרקליט בחיפה. עו"ד יוסף ישורון (בא כוחה של אילנה זיילר) הציע למנות כבורר את שופט בית המשפט העליון בדימוס, צבי טל. זיילר התנגד וטען, כי מאחר שטל היה עמיתו במחוזי בירושלים, אין זה נאות שהוא ישמש כבורר.
זיילר הציע כבורר את עו"ד יגאל ארנון. לזאת התנגד פרקליט התובעת, העומד על מינוי שופט בדימוס כבורר. בנקודה זו גילה זיילר לכל הנוכחים: "פניתי לברק וביקשתי ממנו להעביר את התיק". לא ברור, מדוע בחר זיילר לגלות את הדבר, ובמיוחד - בצורה בה עשה זאת.
נקודה מעניינת נוספת היא העובדה, שהתיק הועבר לשופטת חפרי-וינוגרדוב, אם כי ברק אומר, שהוא לא הורה להעביר את התיק דווקא אליה. ומדוע זוהי נקודה מעניינת? משום שחפרי-וינוגרדוב מונתה בשנה שעברה לשופטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה בהשפעתו הישירה והברורה של ברק. בישיבת הוועדה לבחירת שופטים, העלה ברק ארבעה נימוקים לטובתה של חפרי-וינוגרדוב: במחוזי בחיפה אין שופטות; היא שופטת טובה שהממונים ממליצים עליה; יש לה כושר עבודה והספק; היא בת של שופטת (אמה היתה נשיאת המחוזי בחיפה).
ראש לשכת עורכי הדין, דרור חטר-ישי, החבר בוועדה, מיהר להגיב. לדבריו, יש בבית המשפט המחוזי בחיפה שתי שופטות, דווקא מצויינות: בלהה גילאור (פלילי) ושולמית וסרקרוג (אזרחי). הן עושות עבודה מעולה. מדוע לפגוע בהן? מדוע להשתמש בסיבה לא נכונה?, שאל חטר-ישי. ברק השיב: "אז מה? טעיתי. תפסת אותי ב-%0.01".
חטר-ישי הוסיף: הממונים על חפרי-וינוגרדוב דווקא מתנגדים למינויה. נשיא בית המשפט השלום בחיפה, בו כיהנה אז חפרי-וינוגרדוב, אורי קיטאי, המליץ בכתב שלא לקדמה. מכתבו צורף לתיק שהונח בפני הוועדה לבחירת שופטים, וכלל ביקורת חריפה על תיפקודה של חפרי-וינוגרדוב בשלום. בתיק נאמר עוד, שהיא מפגרת מאוד במתן פסקי דין, והגיעו תלונות, לפיהן שנה וחצי אחרי סיכומים טרם נתנה פסקי דין.
ברק השיב: אי אפשר לסמוך כל כך על הנשיא של (בימ"ש השלום - י.י) חיפה. אני לא מתרשם מחוות הדעת שלו. אני יודע שהיתה לה תקופה קשה, כי היא היתה בטוחה שהיא תתמנה למחוזי כבר לפני שנה. בגלל הלחץ והעצבים, היא כנראה מפגרת במתן פסקי דין.
חטר-ישי לא ויתר: יש נגדה תלונות שהוגשו לפני שנה וחצי, הרבה לפני שהיתה מועמדת בפעם הקודמת. יש תלונות גם מצד עורכי דין של הפרקליטות, וגם מצד עורכי דין פרטיים שהתנגדו לקידומה; זה מצב נדיר. ברק השיב: אנחנו חייבים למנות אותה. אני לא יודע מה היא תעשה אם לא נמנה אותה.
ברק ביקש לקיים הצבעה בנושא, בו במקום, ולהחליט על מינויה של חפרי-וינוגרדוב. גם כאשר העלה ח"כ אמנון רובינשטיין, החבר בוועדה, את ההצעה לבחור לתפקיד זה את שופט בית משפט השלום בחיפה, אריה רזי (שהוצג כמועמדה של לשכת עורכי הדין), דחה ברק את ההצעה. "שמעתי טובות על רזי", אמר ברק. "אתה תצביע עכשיו בשביל חפרי-וינוגרדוב, ואני מבטיח לך שרזי ימונה במינוי הבא". בשולי הדברים מתברר כאן, כיצד מתקבלות לעיתים החלטות בוועדה לבחירת שופטים.
שר המשפטים, צחי הנגבי, המכהן כיו"ר הוועדה, העלה את הצעת ברק להצבעה. ברוב של חמישה - ברק, הנגבי, רובינשטיין ושני שופטי העליון, אליהו מצא ומישאל חשין; וכנגד ארבעה - השר יצחק לוי, ח"כ רובי ריבלין, חטר-ישי ועו"ד סמי סמואל, נבחרה חפרי-וינוגרדוב לשופטת בבית המשפט המחוזי בחיפה.
ברק אמר בתגובה, כי את טעותו בעניין השופטות תיקן בו במקום. "התבלבלתי בין חיפה לנצרת", אמר. באשר לממונים שהמליצו, אמר, הוא התכוון לשופטים בערכאת העירעור, שמכירים את הפסיקה שלה - שופטי המחוזי מלכיאל סלוצקי וחנוך אריאל. לדברי ברק, הוא גם בחן בעצמו פסקי דין של חפרי-וינוגרדוב, כאשר ישב בערכאת עירעור על החלטותיה כשופטת בפועל במחוזי. לדברי ברק, נשיא בית המשפט השלום, אורי קיטאי, אינו מכיר את הפסיקה של חפרי-וינוגרדוב.
|
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
