אולם אין צורך להפליג בהשערות בדבר זיקתו הנפשית האפשרית של רוטר למקום עבודתו הקודם, שכן רוטר כבר קבע עמדה בפרשה לפני שנה. זה היה כשיו"ר הוועדה לביקורת המדינה דאז, ח"כ יואל חסון מסיעת קדימה, שיגר למבקר המדינה בקשה לבדוק מדוע לא הוחלט להעמיד את ארד לדין למרות החשדות הכבדים שהועלו נגדו (חשדות שכאמור התבררו מאז כמופרכים). "מדובר בהסדר שמעלה תהיות רבות, אינו שוויוני ופוגע באמון הציבור", כתב חסון. "האם במקרה שבו המדליף לא היה איש אמונו של ראש הממשלה הוא היה זוכה להסדר כה מקל?" חסון אף האשים את אנשיו של בנימין נתניהו בניסיון לטייח את הפרשה. הוא תבע לדעת מדוע "ארד ממשיך לשמש במשימות חשובות בעלות רקע ביטחוני, וממשיך להחזיק בידו דרכון דיפלומטי".

מכתבו של חסון מלמד, במבט לאחור, שאנשי הרשות המחוקקת, ובכלל זה יו"ר ועדת ביקורת המדינה בכבודו ובעצמו, היו שרויים בערפל כבד לגבי נסיבות הפרשה. לעומת זאת, נראה שכבר אז המבקר היה קצת יותר מפוכח. בתשובתו למכתבו של חסון, ביולי האחרון, ניסה לינדנשטראוס לרמוז לח"כ האופוזיציונר שפרשת עוזי ארד וההדלפות ממשרד ראש הממשלה אין תוכה כברה – ושגם בהחלטתו שלו עצמו שלא לחקור אותה יש יותר ממה שנראה לעין. וכך כתב המבקר לחסון: "לאחר שהטלתי על עוזרי הבכיר אריה רוטר לערוך בירור ראשוני של החומר ולהביא את חוות דעתו בפניי, הגיע רוטר למסקנה שאין מקום להנחות על בדיקת הנושא". בהמשך המכתב הציע המבקר לחסון שאם ברצונו לקבל הבהרות נוספות יפנה ישירות לרוטר.

וכאן אנו מגיעים ללב העניין. כיצד הגיע רוטר למסקנה שאין לפתוח בחקירה על פרשת ההדלפה ועל "ההסדר המקל" שהושג עם ארד? האם כל מה שאנו יודעים היום על מה שהתרחש בשדה התעופה, החקירה, שלילת סיווגיו של ארד, חוסר האמון בין דיסקין לנתניהו – האם ייתכן שכל זה נעלם אז מעיניו של רוטר? אותו רוטר שבמכתבו של המבקר לחסון נאמר שערך בדיקה יסודית שכללה "שיחות עם הגורמים הרלוונטיים, עיון במסמכים וריכוז עיקרי המידע"?

בין אותם "גורמים רלוונטיים" שרוטר נפגש עמם היה גם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, רז נזרי. זהו אותו נזרי שלפני חודשיים, במהלך ישיבת הוועדה לביקורת המדינה, העיד באי-נוחות גלויה לעין כי "מעולם לא יוחס מצדנו לארד מעשה של הדלפה". נזרי צודק. המינוח שמשרד המשפטים השתמש בו כבר בשלבים הראשונים של הפרשה הפחית עד מאוד בערך החשדות כלפי ארד, ולא כלל את המונח הדלפה. לא ייתכן שהעניין עבר מעל לראשו של איש כמו רוטר, ששימש שבע שנים יועץ משפטי לשב"כ.

אז מה קרה כאן? אם כפי שנזרי העיד, מעולם לא יוחס לארד מעשה של הדלפה, ובחוגי הפרקליטות היו מודעים מלכתחילה לפערים בהתייחסות לפרשה; ואם בשיחה עם רוטר לא אמר לו נזרי דברים אחרים – בהינתן כל אלה, מדוע לא אחז כבר אז המבקר הפעלתני בשתי ידיים בהזדמנות שנקרתה לידיו כדי להפסיק את מחול השדים ולהגיע אל האמת? מדוע לא ניצל את הנשק חודר שריון-השב"כ שלו, רוטר, כדי לברר מה קרה פה? האם זה מפני שלינדנשטראוס היה – כדברי מקורות המכירים את דרכי התנהלות השב"כ – מודע עד כאב למגבלות שיש למשרדו בחקירה הנוגעת לנקודות רגישות מדי בשב"כ, ועל כן חיפש בעדינות דרך אחרת לפתוח את הנושא?

התשובה, אומרים אותם גורמים, מסתתרת בניסוחיו הפורמליים, אך הממש לא מובנים מאליהם, של מכתב התשובה שהמבקר שלח לחסון. למבקר לא הייתה שום חובה לפרט בפני חסון מי מעובדי משרדו ערך את הבדיקה. די היה לו לומר שנעשתה בדיקה מפורטת שהובילה אותו למסקנה שבשלב זה אין להורות על בדיקת הנושא. הוא בחר לחשוף בכל זאת את זהות הבודק, אריה רוטר, בתקווה שחסון יקלוט את הרמז. אבל חסון לא קלט. הח"כ מקדימה איבד כנראה עניין בפרשה ברגע שהתברר לו שתשובת המבקר אין בה כדי לספק לו את הדבר היחיד שעניין אותו – כלים לניגוח ראש הממשלה.

למבקר – ממשיכה תיאוריה זו – לא נותר מרחב תמרון, והוא נאלץ לשמוט מידיו את תפוח האדמה הלוהט ששמו פרשת עוזי ארד והשב"כ. הקלה עליו הודעת פרקליטיו של ארד שהם שוקלים לפנות לנציב שירות המדינה כדי שיבדוק את הפרשה ואת הנזק שנגרם למַרשם. אכן, ההיגיון גורס שחקירה של הנציבות יהיה בה לטהר את שמו של ארד. אלא מאי, בדיעבד גם הדרך הזו הסתברה כטעות טקטית. שכן כדי להגיע אל האמת הנציבות הייתה זקוקה למסמכים שבידי השב"כ. היא לא קיבלה אותם.

אולם כל זה שייך לעבר. כעת כאמור פועל צוות חקירה במשרד המבקר – צוות שגם הפעם רוטר נמנה עמו. בחוגים מסוימים נזרקו בשבועות האחרונים הגדרות חריפות כמו "סוס טרויאני של השב"כ במשרד המבקר", ונלחשו הקבלות בין תפקידו של רוטר בחקירת הפרשה הנוכחית לבין חלקו של יוסי גינוסר בפרשת קו 300 (הפרשה שהתגלגלה בעקבות חטיפת אוטובוס נוסעים בידי מחבלים ב-1984. שניים מהמחבלים נתפסו חיים אך חוסלו בחשאי בהוראת ראש השב"כ. איש השב"כ גינוסר ישב כנציג השב"כ בוועדת זורע שחקרה את הפרשה, הדליף לשולחיו פרטים על תוכן דיוניה, וכך שיבש את עבודתה והצליח להוציא את השב"כ נקי). אך גם אם אמירות אלו מוגזמות, ספק אם ראוי שאדם שעבד בצמידות לדיסקין יבדוק אותו ואת התנהלותו בפרשה.

והתנהלותו של דיסקין בפרשה אכן אומרת חוקרֵנִי. כך למשל דיווח בן כספית במעריב ב-29 באפריל שדיסקין סירב לחשוף בפני ראש הממשלה נתניהו את הנתונים שבידיו, שלפיהם ארד הדליף מידע חשאי רגיש ביותר, מכיוון שהעריך שיצטרך בהמשך לחקור גם את ראש הממשלה באותו עניין – או גרוע מכך, משום שהעריך שנתניהו עלול לשבש לו את חקירת ארד. על-פי התיאור בכתבתו של כספית, שלא הוכחש מאז פרסומו, ראש השב"כ הנחה את חוקריו של ארד בשדה התעופה להתלוות אליו מרגע נחיתתו ולא לעזוב אותו לרגע מחשש לתיאום עמדות טלפוני עם ראש הממשלה. כלומר, צוות החקירה של מבקר המדינה יצטרך בין היתר לבדוק אם לכאורה ייחס ראש השב"כ לראש הממשלה כוונה לשבש את חקירתו של ארד.

גורם שב"כ בכיר לשעבר אומר ששיקולי המבקר מובנים. מצד אחד, אם הוא ירצה לדעת מה באמת היו ההוראות לחוקרים בשדה התעופה, רוטר הוא האיש שאמור לספק לו את התשובות, מתוך היכרותו ארוכת השנים עם המערכת. אולם, מדגיש הגורם, המבקר טועה אם הוא מעריך שבזכות רוטר אכן יש לו דריסת רגל בשב"כ. זה פשוט לא עובד כך. לאנשים שעבדו במערכת יש נאמנויות אליה, שקשה למישהו מבחוץ להבין. בראייה רחבה של המערכת – ולטובת השב"כ, הוא מדגיש – היה טוב אם רוטר היה פוסל את עצמו מלכתחילה.

ממשרד מבקר המדינה נמסר בתגובה שהמשרד "נמצא בתהליך של בדיקה בנושא זה (פרשת ארד והשב"כ). עד כה התקיימו כמה פגישות במסגרת הבדיקה. מעבר לכך לא נוכל להוסיף פרטים כדי לא לשבש את עבודת משרד המבקר בנושא האמור". לגבי רוטר נמסר שהוא סיים את תפקידו כיועץ משפטי לשב"כ באוקטובר 2006 ואינו נמצא בקשר עם יובל דיסקין.