הקדמה

בשתי מתקפות צה"ל בחזית התעלה - בשמונה באוקטובר ובחמישה-עשר באוקטובר בלילה - כיכב הרעיון לצלוח את תעלת סואץ על גבי גשר מצרי, לכשייתפס. בפועל, אף גשר מצרי לא נתפס, אף נטענה הטענה, שהגשר המצרי כלל אינו יכול לשאת טנק ישראלי, שהיה כבד וגדול בממדיו מטנק מצרי מתוצרת סובייטית. אם טענה זו נכונה, אזי המהלך היה מהלך-שווא, חלום באספמיה ושטות מוחלטת. אין לנו תשובה גמורה לטענה חשובה זו, אלא שתי תשובות בלתי-החלטיות: "כן" טכני מסויג ו"לאו" טקטי כמעט מוחלט.

התשובות ניתנות על סמך ניתוח של מערך אמצעי הגישור המצריים, ואגב הניתוח ננתח גם את אמצעי הגישור של צה"ל.

לצלוח את מכשול-המים

צליחת מכשול-מים נחשבה תמיד למבצע מסובך, הכולל מרכיב גבוה של סיכון. כללית, העדיפו צבאות להסתדר בלעדיה, או לצלוח במקום "בטוח", שבו אין האויב מציב כוחות שכנגד. אלה מקומות נוחים צבאית, אבל מטבע הדברים גם בלתי-נוחים טכנית, ואלו רק חלק מהבעיות הפנימיות של מאמץ הצליחה. גם במקרה האידיאלי, מעכב מכשול-המים ומאט את התקדמות הצד התוקף. הצד המתגונן תמיד ינסה למנוע את הצליחה, ויפרוס את הכוחות במקום המועד לפורענות.

קארל פון-קלאוזביץ, הקלאסיקן הגרמני, הקדיש בספרו פרקים מיוחדים ל"פילוסופית הצליחה", ואין טעם לחזור על קביעותיו. במאבק על מכשול-המים בולט ביתר-שאת העיקרון הידוע: הגנה היא הצורה החזקה במלחמה, אבל בידי התוקף נשאר קלף חזק: הפתעה בזמן ובמקום. אגב הגנה אינה חייבת להיות סטאטית, אלא יכולה לנצל את צליחת האויב לטובתה. סון-דזה, הקלאסיקן הסיני, שהקדים את קלאוזביץ ב-2,300 שנה, המליץ לתת לצבא הצולח להעביר עד מחצית מכוחותיו, ואז להכותו בכל הכוח, ולהשמיד את הצולחים. להערכתו, זה המיטב (אופטימום) בין כמות הכוח שאפשר להשמיד ובין רמת התארגנותו לקרב, המקשה על ההשמדה. גישה זו מוסיפים נדבך נוסף לפילוסופיה של הצליחה.

מלחמת ששת הימים הביאה את צה"ל אל גדות תעלת סואץ. מאז, חצצה התעלה בין שני הצבאות, ויצרה תנאי בל-יעבור לסבב הבא בלחימה: התקפה אסטרטגית חייבת להתחיל בצליחת תעלת סואץ. שני הצדדים ידעו זאת, ופיתחו את "תסריט המלחמה" ואת אמצעי הצליחה בהתאם, כשאינם מתכוונים למכשול-מים מופשט, אלא לתעלת סואץ.

היה דמיון ברור בין התפיסות הטקטיות ובין האמצעים הטכניים, אך היישומים היו שונים מאוד. בשנים ההן הובילו הרוסים בתחום הצליחה בעולם, ומהם קיבל הצבא המצרי כלים מתקדמים. לצה"ל לא מכרו ולא סיפקו אמצעי צליחה, והוא נאלץ להתבסס על פיתוחים מקוריים, או לנצל ציוד, שפסלו צבאות אחרים..

קצת תיאוריה והיסטוריה

חציית מכשולי-מים, תולדותיה כתולדות הצבאות הסדירים. גם הפתרונות לא השתנו בהרבה, אפילו השינויים העצומים במאה העשרים לא שינו את הדילמות ואת הפתרונות. הפרסים חצו את מצרי הדרדנלים על גבי גשר, שנמתח בין ספינות. יוליוס קיסר חצה את הנהר ריין בצליחת-סער כשהגרמנים עזי-הרוח חיכו לו בגדה שממול.

הפַלָסים הרומאיים בנו גשר ברוחב הנהר, והצמידוהו לגדה המערבית, כשגשר היה מוכן הרשו לזרם הנהר לסובבו על צירו בגדה המערבית, וכך הגיע לגדה שמנגד. על הגשר המסתובב היו החיילים מוכנים לתקוף וגם להגן על הגשר אם יותקף. גם הגשר הזה הורכב ממצופים (סירות) ומרציף שנשען עליהם. הצבאות, שהתכוננו למסעות הכרוכים בצליחה, הקימו יחידות גישור ייעודיות. הסירות (שנקראו, "פּוֹנטוּנים") היו מוכנות, ונעו על גבי עגלות מיוחדות.

רוב הזמן לא היה צורך בציוד הגישור, והיחידות נעו בסוף השדירות. כשהגיע הצבא לנהר, קודמו יחידות הגישור, והגשרים נבנו במהירות מרבית. הצבא חצה את הנהר, ושוב עברו הפלסים והסירות לסוף השדירה. בדרך כלל, לא השתתפו הפלסים בקרבות; ולכן, המגמה הייתה להקטין ככל האפשר את הצוותים המקצועיים. הדבר היה אפשרי משום שרוב העבודות בגישור לא דרשו מקצועיות, ועשה אותן כוח עבודה מזדמן, כגון הלוחמים הבטלים בינתיים מהקרבות.

טקטית, הגישור היה בלתי אפשרי אם האויב תפס את הגדה שמנגד. מכאן, שבשלב הראשון היה צריך לתפוס מאחז - "ראש-גשר" - ושמו מעיד על תפקידו. את התפיסה ביצעו יחידות, שעברו את הנהר בשחייה, או בסירות קלות. השלב הזה היה כרוך בסיכון גבוה, ואם מול החלוץ הזה נפרסו כוחות של ממש, המהלך היה בלתי-אפשרי. גם אם לא היה שם כוח של ממש, היה צריך לקחת בחשבון, שהאויב יביא תגבורות, ותנועתו תהיה מהירה יותר, ויהיה צורך לתגבר את ראש-הגשר ולהרחיבו בהתאם.

לשאלת הזמן הייתה תמיד חשיבות עליונה, שעמדה בסתירה לדרישה לחזק את אמצעי הצליחה. אלה תמיד היו תלויים ביכולת הטכנולוגית בתקופה, והיה הכרח למצוא פשרות בין הדרישות המנוגדות (כגון: עבירות, חוזק, פגיעוּת, זמן הרכבה, עלות וצורך בצוות ברמה אנושית מעולה, שייגרע מהסד"כ הלוחם). היה קשה להגיע לכלים, שיענו על רוב הדרישות, ובדרך כלל נבנתה קשת של כלים, כשהפרמטר המוביל הוא חוזק - מהכלים של הגל הראשון עד לגשרי-קבע בשלב הסופי. בהתאם לכך נקבעו שלבי הצליחה.

נרחיב אופקים באמצעות לימוד קצר של אמצעי הגישור בצבא הגרמני - ורמאכט - במלחמת העולם השנייה.

לשלב הראשון של הצליחה היו לגרמנים "סירות-סער" עם מנועים, או אפילו עם משוטים, הייתה כמות מצומצמת של כלים אמפיביים, כולל טנקים רגילים, ששודרגו ליכולת ציפה על פני המים, או להפך - לנוע על קרקעית הנהר.

הוורמאכט נבנה למלחמה התקפית וניידת, ולגישור התייחסו בהתאם. רכב זחלי-למחצה (דוגמת הזחל"ם של צה"ל) גרר על "עגלות" את הפונטונים ואת ציוד הרכבה. גדודי הגישור היו תחת פיקוד (ת"פ) דיוויזיות, ואחר-כך ת"פ ארמיות.

לגרמנים הייתה אסדה, שהורכבה על גבי כמה פונטונים, שכל אחד אינו אלא סירת-עץ, שהונעה במשוטים, או במוטות דחיפה.

היכולת להקים גשר הייתה תלויה ברוחב הנהר ובעוצמת הזרימה בו. לאסדות היו פחות מגבלות, אך גשר היה עדיף מבחינת קצב התנועה.
גשרים כאלה או דומיהם נקראו "גשר B", או "גשר C". "גשר K", היה דומה ל"גשר ביילי" - גשרון מוכן, עשוי פלדה, שניתן היה להניחו על פונטונים, או ישירות על גדות ערוץ לא-רחב.

רעיון מהפכני

לפי רעיון מהפכני יותר, נבנה גשר, שירש הוורמאכט מצבא אוסטריה ומצבא צ'כוסלובקיה. הוא נבנה סביב פונטונים גדולים וסגורים, המצוידים במנועים. זוג פונטונים נשא גשרון דוגמת גשר ביילי. יחידות כאלו מתחברות לגשר חזק וארוך במיוחד. הציוד נקרא, "גשר הרברט". במסמכי שלל מצריים מופיע השם, "גשר ביילי סער". ייתכן, שהכוונה למשהו דומה: גשר ביילי, המורכב על דוברות יוניפלוט.

נזכיר פיתוח מיוחד, "אסדת זיבּל". הציוד הזה נועד לפעולה במצרים ובמפרצים ימיים, גם בתנאי סופה ברמה בינונית-פלוס. המדובר כרציף, הנישא על שתי דוברות גדולות, שכל אחת מורכבת משמונה חלקים. האסדות הללו הופעלו בהצלחה רבה, והתגלו כקשות לפגיעה וכיריב קשה לספינות קרב רגילות, שפעלו בסביבה דומה (מים רדודים קרוב לשפת הים).

עם כל זה העדיפות ניתנה תמיד לתפיסת גשר שלם של האויב. בהתקדמות המהירה האופיינית ל"בליצקריג", תפסו הגרמנים לא-מעט גשרים כאלה. עם הדגש המסורתי שלהם על הצד הטקטי, אימנו הגרמנים יחידות מיוחדות ("חטיבת ברנדנבורג") ת"פ המודיעין הצבאי (אבוואר). במערכת "ברברוסה" כללו יחידות של אנשים דוברי שפת האויב. הסיבה העיקרית להצלחתם הייתה הרצון הטבעי של הנסוגים להחזיק בגשר עד הרגע האחרון, כדי להסיג את מרב הכוח המאוים. בשנת 1945 "החזירו" האמריקנים לגרמנים כגמולם, כשתפסו גשר בעל חשיבות אסטרטגית בעיר הגרמנית רמאגן (Remagen) על נהר ריין.

עקרונות הצליחה המצרית

תעלת סואץ מפרידה בין עמק הנילוס ובין חצי-אי סיני, שתי יחידות יבשתיות נפרדות. תנאי השטח הקשו על בניית גשרים "גבוהים" מעל התעלה, והשיט הרציף בה מנע פתרון של גשרים צפים. לכן, הופעל פתרון אחר, שפעל גם במקומות אחרים בעולם במצב דומה. המצרים הכינו שבע נקודות מעבר, רובן בגזרה הצפונית - בין האגמים המרים לים התיכון. בנקודה אחת היה גשר מסתובב (גשר פירדאן, שלא פעל ממלחמת ששת הימים), שעליו נסעו רכבות. בנקודות אחרות פעלו מעברות. מדי פעם העביר הצבא-כוחות מצד לצד, ולשם כך היו ברשותו גשרים צפים. בין שימוש לשימוש נשאר הציוד הצף במים, צמוד לגדות התעלה. המצרים צברו ניסיון מוכח בניהול מבצעי צליחה, אם כי אלה התנהלו לא מול אויב בגדה שכנגד.

בשנים 1973-1967 שלט צה"ל בסיני. השיט בתעלה הושבת, וכך גם אמצעי החציה. אבל המצרים לא איבדו את יכולתם להפעיל אמצעים צפים, גם מעברות וגם גשרים שלמים, כולל מעבר כלי מלחמה באופן מרוכז ומהיר. ניסיון העבר עמד להם בארגון הצליחה בפתיחת מלחמת יום הכיפורים; אומנם הפעם היה מולם יריב קשה, שממנו ציפו לירי ארטילרי על כלים שעל המים ולמתקפות עזות על הכוח, שיצלח וייאחז בגדה המזרחית. הכלים, שהיו למצרים לפני מלחמת ששת הימים, לא התאימו למטרה זו.

חוץ מגשר פירדאן, שהושבת ולא היה רלוונטי, השתמשו המצרים בכלים, שהאלמנט הצף בהם הורכב ממצופי פלדה, שהיו בשימוש נרחב ברחבי העולם. הם יוצרו באנגליה, ונקראו יחידות "יוּניפלוֹט", שהבריטים, ששלטו בתעלה וניהלוה עד 1956, הביאו אתם למצרים. את היחידות חיברו למעבורת, או לגשר, וסירות מיוחדות דחפו וגררו את המעבורות, וסובבו את הגשרים. גם הגישור הישראלי השתמש ביחידות יוניפלוט, שניתן לרוכשן גם כיום.

הכלים, שנבנו מקוביות יוניפלוט, היו חזקים ועמידים, אך לא התאימו לצליחת-סער, שדרשה תכונות מיוחדות: ניידות מוגברת, הרכבה מהירה ויכולת להחליף בקלות אלמנט פגוע. כלים כאלה סיפקה למצרים ברית-המועצות. יש לציין פרט חשוב: אחרי שהצבא הצולח קובע את אחיזתו האיתנה בגדה שממול, משתנה אופי התעבורה בגשרים: קטן מרכיב הטנקים (הכלים הכבדים), וגדל מרכיב המשאיות, הקלות בהרבה. זה נותן חופש תמרון נוסף בהפעלת אמצעי הגישור.

תמיד השלב הראשון של הצליחה יהיה השלב הקריטי, כפי שהסברנו לעיל. למצרים לא היו כלים לגל הראשון. הרוסים סיפקו להם סירות-משוטים ורכב קרבי משוריין (רק"ם) אמפיבי, שהיה אלמנט חשוב בתורת הלחימה (תו"ל) הרוסית לצליחה. אמנם, תפקיד כלים אמפיביים בצליחת התעלה היה מוגבל. קודם כל, הכלים האמפיביים "משלמים מחיר" ביכולת הציפה, והם נחותים קרבית.

הסיבה העיקרית הייתה במבנה התעלה, שאינה "נהר טבעי". יש לה שיפועים חדים ומדופנים בבטון ובאבן. כלים אמפיביים התקשו לרדת ולעלות ב"גדות" כאלו. לכן, הפעילו אותם המצרים, בעיקר, בקטע ה"טבעי" של התעלה, דהיינו באגם המר הקטן (הדרומי), במסגרת חטיבת נחתים 130 ת"פ ארמיה 3. החטיבה חצתה את האגם המר הקטן בהצלחה, התקדמה והושמדה כמעט כליל בקרב השריון (שב"ש) הראשון שלה. את התעלה עצמה חצו המצרים בתחילת הצליחה בסירות משוטים, והמשיכו במשאיות אמפיביות ובאסדות. את הגשרים מתחו כעבור כמה שעות, כשהגלים הראשונים כבר השתלטו על הגדה המזרחית. מרגע שהגשרים נמתחו, הסתיים למעשה תפקיד הכלים הקלים.

כידוע, צלחו המצרים בחמש דיוויזיות חי"ר, ולא בעוצבות צליחה מיוחדות, וציוד הצליחה חולק שווה בשווה בין הדיוויזיות. לכל דיוויזיה הוקצה ציוד צליחה המוצג בטבלה 1.

סירות נועדו, כפי שאנו מבינים, לכוחות הקלים של הגל הראשון. דוברות נועדו, בעיקר, לגל השני, שבו יתוגברו הכוחות הקלים בנשק כבד, עד רמת טנקים. למצרים היו דוברות מתוצרת סובייטית ודוברות משלהם מסוגים שונים. סימון המשקל אינו אלא בקירוב, ונזכרות גם דוברות שישים טונות. בתמונות נראות דוברות קלות ממש. גם כמות הדוברות הייתה יכולה להיות שונה. בעצם הרשימה קובעת את כמות נקודות טעינה ופריקה לדוברות, העובדות עבור דיוויזיה. לפי גנרל סעד אלדין אלשאזלי, הרמטכ"ל המצרי, התקן הדיוויזיוני עמד על שבע מעבורות (דוברות) על גשרים TPP ו-PMP, חזקים ומתקדמים, ועליהם נרחיב דיבור להלן. למצרים לא היו גשרים כאלה לכל חמש הדיוויזיות, והם הפעילו גשרים אחרים. מכאן, את סעיפי התקן יש להבין כסימון יכולת ולא כרשימה מדויקת של ציוד.

כללית, גשר PMP הוא גשר לטנקים, וגשר TPP - לרק"ם קל ו\או למשאיות - "סוס העבודה" של הצליחה לאחר הנחשול של העברת הכוחות בפרוץ המלחמה. גשרי חי"ר ודאי לא יכלו להעביר טנקים ומשאיות. המצרים השתמשו בהם ובגשרי ארבע טונות, בעיקר כגשרי-דמה, כדי להרחיק התקפות אוויר ואש ארטילרית מהמטרות החשובות, שהיו גשרים TPP ו-PMP.

הצבא המצרי הקדיש הרבה מחשבה לתכנון הצליחה, והחל משנת 1968 ביצע הכנות יסודיות בלי חיפזון ובהשקעה עצומה של משאבים. ממערב לתעלת סואץ ובמקביל לה עברה תעלת מים מתוקים, שהייתה מכשול לפריסת כוחות לפני צליחה. לכן, כצעד ראשון פתרו המצרים את בעיית המעברים על תעלה זו. את תיאור ההכנות לצליחה עצמה נצטט מ"מודיעין תלוש מהקרקע", ספרו של סא"ל (מיל') אלי דקל, לימים ראש ענף הקרקע באמ"ן/מחקר, שבמלחמת יום הכיפורים היה קצין בענף 1.

"כבר בשנת 1968, כשנה לאחר מפלת המצרים במלחמת ששת הימים, גילה רס"ן בני קאין, כי באזור דוורסואר נסללה רשת דרכי עפר שהתנקזה סמוך למכשול תעלת המים המתוקים, לדרך אחת. הדרך המשיכה עד לשפת תעלת המים המתוקים, שם נבנה גשר חדש וממנו נסללה דרך עפר שהסתיימה סמוך לגדת תעלת סואץ.

"מתוך כך העריך בני שסלילת הדרכים ובניית הגשר החדש מצביעות על כך, כי מדובר בהכנות לצליחה של כוח בסדר גודל גדודי ואולי אף חטיבתי. לוּ היה מדובר בצליחה של כוח קטן יותר, לצורכי פשיטה, או לצורכי מודיעין - כך טען בני - אזי לא היה צורך בכל עבודות התשתית הללו.

"הגילוי של בני, שנבחן ואושר על-ידי ראש הענף [1] דאז, סא"ל זלמן גנדלר ('ג'מקה'), הועלה בכתב בלקט מודיעין שעורר מהומה גדולה במערכת המודיעינית. הסיבה הייתה משמעות הגילוי: צבא שהובס זה לא מכבר, ושחשבנו כי ייקח לו שנים רבות להשתקם, מצליח תוך פחות משנה להכין עצמו לצליחת התעלה על-ידי כוח בהיקף משמעותי. המדור הצבאי בענף מצרים, במחלקת מחקר ובמודיעין פיקוד הדרום התנגדו לטענתו של בני ואף גלשו לפסים אישיים וטענו שהוא סובל מאי-שפיות(!).

"הם לא טרחו אפילו להפעיל את המערך האיסופי, כדי לשלול את הטענה. ראש מדור מצרים, רס"ן חיים קורמן, וראש ענף 1, 'ג'מקה', הדפו את הטענות ונתנו גיבוי מלא לתוכן הלקט ולבני עצמו. אנו, במדור מצרים, רחשנו אמון לבני קאין ... היו חילוקי-דעות רק באשר לעיתוי. שנים לפני מלחמת יום הכיפורים קיימנו תחזיות שונות מתי תתבצע הצליחה. תחזיות אלה נכתבו על אחד הקירות במדור, וכל 'נביא' חתם את שמו. ליצני הדור טוענים כי הסיבה להרחבת הכביש הראשי בקריה ובעקבותיו הריסת הבניין ההיסטורי של ענף 1 (בית הכומר מתקופת הטמפלרים בשרונה) היא הרצון למחוק כל סימן לכך שבתוככי הקריה היו מי שהאמינו כי המלחמה בוא תבוא ...

"[לאחר] זמן לא רב ... הוקמו גשרים נוספים גם בגזרות אחרות, והיה ברור כי מדובר בתוכנית רחבת-היקף מטעם המטכ"ל המצרי. במקביל לבניית הגשרים הבחין בני כי במספר מקומות נסללו דרכים המסתיימות בשפת תעלת המים המתוקים, אך לא הוקם גשר מעל התעלה. למעשה הוקם במקומות האלה גשר מסוג חדש שכונה בפיו 'המעבר התת-מימי'. רכב יכול היה לחצות את מכשול-המים ללא קושי.

"הגילוי של בני עורר בתחילה התנגדות מצד הפיקוד, אך בסופו של דבר 'קנה' פיקוד הדרום את גילוי המעברים התת-מימיים, ובמסדרונות המודיעין החלה להבשיל ההכרה כי הצבא המצרי אכן עוסק בעבודות תשתית שנועדו לאפשר את צליחת תעלת סואץ.

"לאחר שהמצרים טיפלו בבעיית מכשול-המים של תעלת המים המתוקים, הם החלו לטפל בבעיית גדות התעלה המערבית. הם יצרו פרצות בדיפוני גדות התעלה, שכונו ירידות למים, פרצות אלה נעשו בריש גלי לנגד עיני כוחותינו שצפו בעבודות מהעבר השני של התעלה. זמן לא רב לאחר הכשרת הירידות למים החלו המצרים ליישר שטחים בשפת התעלה באורך של כמה עשרות מטרים. אנו כינינו אותם 'משטחי צליחה', הם נבנו בין הירידות למים ונועדו לאפשר הרכבת חלקי גשר (מציוד גישור מיושן יותר) על גדת התעלה והטלתו למים כשהוא מורכב. להבנתנו, הירידות למים נועדו לשמש סירות-סער לצליחת חי"ר ולהטלת ציוד גישור מתקדם.

"כאן לא היה צריך להיאבק על משמעות העבודות, וכולם הסכימו שעבודות עפר אלו נועדו לאפשר את צליחת התעלה. אבל לאחר ההלם הראשון החל להבשיל שלב ההדחקה וההכחשה. הטיעון החדש היה: 'אתה יודע מה זה לצלוח צליחת-סער את תעלת סואץ? זה שדחפור שובר קיר אבן בדופן התעלה לא אומר שהם בנויים בכלל למהלך של צליחת מכשול-מים, מהלך מורכב מאין כמוהו שהם לא מסוגלים לבצעו'.

"בד בבד עם עבודות העפר להכנה לירידות למים ומשטחי צליחה שהלכו ורבו לכל אורך התעלה, איתר בני סוג חדש של עבודות עפר, שהתבצעו במרחק 10-5 ק"מ ממערב לתעלה. מדובר בהערמת זוגות של תלוליות עפר, מקבילות ומרוחקות כארבעה מטרים זו מזו. כל מקבץ מנה כשלושים זוגות של תלוליות עפר. בין זוג למשנהו היה מרחק שלושים-ארבעים מטר. בני הגיע למסקנה כי נועדו לספק הגנה לכלי-הרכב הנושאים את ציוד הגישור והצליחה.

"אחרי גילוי דיפוני הסער וההבנה כי צבא מצרים מתכנן מבצע צליחה גדול, הוחלט להוציא סקירת מודיעין מחלקתית. בתחילה הייתה כוונה להוציא סקירה שתסכם את כלל ההיבטים של הצליחה, אך ענף מצרים והענף הטכני 'גררו רגליים' והתחמקו בתירוץ, שאינם מוצאים את הזמן הדרוש לסיכום הנושא וכתיבתו. כיוון שענף 1 לא היה מוכן להמתין עוד, סוכם בין ראשות מחלקת מחקר לבין ראש ענף 1 ('ג'מקה'), כי הסקירה תעסוק בהיבט הקרקעי של הצליחה בלבד, ואילו שאר גופי אמ"ן/מחקר יידרשו מאוחר יותר להיבטים האחרים שלה. בנובמבר 1971 יצאה סקירת מודיעין מחלקתית, שנושאה היה 'ההכשרות הקרקעיות לצליחת התעלה'. המסר העיקרי שעלה מן הסקירה היה שהצבא המצרי מכשיר עצמו לצליחה רבתי לכל אורך תעלת סואץ והוא נוקט בשרשרת של הכשרות קרקעיות, שיאפשרו את מבצע הצליחה בזמן מועט, תוך מיגון ציוד הצליחה וצמצום אפשרויות הפגיעה בו ובכוחות הצולחים.

"הוצאת הסקירה גרמה לכך שמחלקת מחקר נדרשה לנושא הצליחה, והענפים הצבאי והטכני היו צריכים להתייחס לנושא. הענף הצבאי התעלם לחלוטין מהגילויים שלנו וביטלם בהינף-יד. ענף מצרים והמדור הצבאי בו, החל בראש הענף וכלה באחרון קציני המחקר, נקטו במדיניות של החרמה כללית של ענף 1. ייתכן כי אחת הסיבות לזלזול, שרחשו קציני ענף 6 לענף 1, הייתה נגישותם למקורות מידע, שענף 1 לא היה שותף-סוד להם. נגישות זו הביאה אותם לרגשי עליונות. מעבר לכך הענף בוּדד באותה העת, גם מכל מפגשי המודיעין שנערכו עם המעצמות ועם שירותי המודיעין של צבאות זרים.

מה שראשות מחלקת מחקר ואנשי ענף 6 לא הבינו בבורותם הרבה, הוא כי מה שרואים בצילום אוויר טוב אחד, אם יודעים לקוראו ולהבינו נכונה, לא ישווה לשום סיפור המושג במפגשים עם סוכנים או גופי מודיעין זרים. בהערת אגב אספר, כי, בעת שחקרתי את נושא הפיקוד והשליטה בצבא המצרי, ופניתי, לפי הנחיה של עוזר רמ"ח [ראש מחלקת] מחקר למבצעים, אל"ם [אהרן] לב-רן, למדור הצבאי, בבקשה לקבל את הידוע להם בנושא, הופניתי למש"ק שליקט כלאחר-יד כמה כרטיסיות רעות-מראה ודלות תוכן, העוסקות בנושא. לשאלתי האם זה כל מה שידוע להם בנושא, נעניתי שיש להם עיסוקים דחופים יותר וכי עליי להודות שבכלל הסכימו לדבר אתי ... ברוך השם החונן לאדם דעת, וגם בלי עזרתם הוצאתי את הסקירה.

"הענף הטכני, לעומת זאת, התייחס עניינית לנושא הצליחה וטען שהקמתם של הגשרים הצפים על תעלת סואץ תארך זמן ממושך למדי. הפירוש המעשי היה שעד שהמצרים יצליחו להטיל את הגישור הצף ולהרכיבו יספיק צה"ל לגייס את כל מערך המילואים. זכור לי קוריוז: השתתפתי בדיון בנושא מסוים בפני עוזר רמ"ח מחקר, אל"ם אהרון לב-רן. לחדר נכנס קצין בכיר באמ"ן, והשיחה ביניהם נסבה על נושא הצליחה. האורח אמר משהו כגון: '... שמעתי שהמצרים מתכוננים לצליחה, אני לא מאמין שהאפסים האלה מסוגלים לכך, אבל אני מתפלל שהם יתפתו לכך, או-אז צה"ל 'ייכנס בהם' ויהפוך את סיני לבית הקברות שלהם'. אהרון לב-רן היה תמים-דעים עם האורח.

"בני קאין סירב לקבל את הקביעה המקצועית של הענף הטכני באשר לזמן הדרוש להקמת הגשרים והחל לנבור בספריות ולחפש חומר על צליחת מכשולי-מים במלחמת העולם השנייה. בסדרת 'קרבות' מתישה עם אנשי הענף הטכני דחק אותם בני אט-אט וגרם להם לקצר את הערכותיהם באשר למשך הזמן הדרוש להקמת הגישור.

"למותר לציין כי ענף מצרים והזירה הטכנית באמ"ן/מחקר לא הזדרזו לפרסם סקירות, המשלימות את התמונה. לוּ עשו זאת, הם היו ודאי מצביעים על כך שבמקביל להכשרות הקרקע, מתקיימת בצבא מצרים פעילות ענפה בהיקף חסר-תקדים הכוללת, בין היתר, הקמת שלוש חטיבות גישור, עם 21 (!) גדודים ואין-ספור יחידות הנדסה, האמורות לתמוך במבצע הצליחה, החל מגדודים לפריצת דרכים וכלה בהקמת גדודים מיוחדים להנחת-סער של צנרת מים, שלא לדבר על מערך האימונים האינטנסיווי בכל שדרות הצבא המצרי. לבסוף, בראשית שנת 1973 הוציא הענף הטכני סקירה מחלקתית בנושא הצליחה, גזרותיה ומשך הזמן הנדרש להקמת הגשרים. הסקירה המעיטה לעסוק במכונת המלחמה המצרית, שנבנתה על-מנת לאמן את הגיסות ולהכשירם למילוי המשימה.

"לאחר הסכם הפסקת-האש באוגוסט 1970 חדל צה"ל לבצע גיחות צילום החודרות לתחום האווירי של מצרים. המודיעין הצילומי על המצרים נעשה מגיחות צילום אלכסוניות, כשהמטוס טס בשטחנו בסיני ומצלם את הצבא המצרי הערוך במרחב שבין קהיר לתעלה. כמובן, היחידות שהיו ערוכות קרוב לתעלת סואץ 'הצטלמו היטב', אך ככל שפנינו מערבה לעבר המרחב העורפי של ארמיות השדה בקו (כשבעים ק"מ ממערב לתעלה) הפכו הצילומים למטושטשים ולבלתי ניתנים לפענוח. למרות המגבלות שלעיל, גילה בני במרחב הזה ריכוזים של דיפוני-סער, 150-120 דיפונים בכל ריכוז. בני טען שהם אמורים לשמש 'שטחי כינוס' ליחידות הצליחה לפני הטלתן לשדה המערכה.

הרעיון הוא שיחידות ההנדסה ימשכו את ציוד הצליחה ממחסני הציוד, כנראה בוואדי חוף שמדרום לקהיר, וייערכו בשטחי כינוס שבעורף ארמיות השדה עד לפקודה לתחילת מבצע הצליחה. או-אז ינועו יחידות הצליחה לדיפוני-הסער בשטחי היערכות בחזית התעלה, ושם ימתינו לתורם להטלה למים ו/או להרכבה במשטחי הצליחה בשפת התעלה.

"כאן המקום לציין כי המערך האיסופי לא סיפק לנו כל מידע באשר למקום האחסון של ציוד הצליחה הרב, הדרוש לחציית התעלה. לאחר המלחמה פורסם, כי למערך האיסוף של צה"ל היו מקורות מודיעין, ונראה לי מוזר כי לא ניתן מענה על השאלה היכן מאחסן צבא מצרים את ציוד הצליחה שלו. שיערתי כי הציוד מאוחסן במערות ואדי חוף, מפני שלא הכרתי מחסנים המסוגלים להכיל את שפע ציוד הצליחה של המצרים, מה עוד שבית-הספר לצליחה, שהיה מוכר לי היטב, נמצא על שפת הנילוס למרגלות המערות. מסמכי השלל ממלחמת יום הכיפורים אימתו את השערתי.

"התגלית של בני התקבלה בספקנות רבה על-ידי כל המפענחים שבחנו את הנושא. לטענתם, בצילומים אלכסוניים, שעל פיהם קבע בני את גילויו, לא ניתן לפענח דיפוני-סער ובוודאי לא למנותם. בני התעקש על תגליתו, וקיבל גיבוי לכך מ'ג'מקה'.

"אינני יודע עד היום אם המצרים השתמשו במלחמת יום הכיפורים בדיפונים שבשטחי הכינוס, או שבמסווה ה'תרגיל' הם דילגו על 'חניית הביניים' בעורף הארמיות, ונערכו לצליחה מדיפוני-הסער שבקרבת התעלה. בצילומי האוויר שבוצעו במלחמה נראו דיפוני-הסער בעורף הארמיות בבירור רב, כך שכל הספקנים נאלצו להודות שוב, שבני הוא גדול המפענחים".

הבאנו בקיצור רק חלק קטן מהחומר, שנמצא בספר של דקל. הסיפור מראה שהמעקב אחרי ההכנות המצריות לצליחה היה יכול לתת התרעה טובה למלחמה. לכן, הספר, "מודיעין תלוש מהקרקע", של דקל הוא ספר חובה להבנת "המחדל המודיעיני". סביר לחלוטין שגם אפיקים אחרים של מידע היו נותנים התרעה טובה; ובוודאי ההצלבה בין כולם. תחילת ה"מחדל" לא הייתה ב"יוהרת" המערכה, אלא בצמצום המסד העובדתי לסוג אחד של מידע. יש להדגיש, שקציני המודיעין של פיקוד הדרום היו שותפים למחדל, ודרכם גם אלופי הפיקוד. בנקודה זו אפשר וצריך לעשות סיכום קצר: מדובר בשני ראשי אמ"ן, בשני רמטכ"לים ובשני אלופי פיקוד, חלקם נחשבים ל"אגדה" של הצלחה.

המצרים לא רק שהכינו ביסודיות את תשתית הצליחה, אלא גם חשבו על הצד הטקטי של הגישור. נבנו לוחות-זמנים צפופים אך ריאליים, והכוחות תורגלו לעמוד במשימות. תוכנן, שעיקר הכוח יעבור את התעלה בשעות החושך, וכך היה, להוציא את הגזרה הדרומית של ארמיה 3, שבה חל עיכוב בגין הרכב החומר של הסוללה בצד ה"ישראלי" של התעלה. התמונות המפורסמות של "משפכי" רק"ם ושל משאיות ליד הגשרים צולמו ביום, ורק בגזרה זו. מכאן שלא היה ניתן לפגוע ביעילות ב"משפכים" העיקריים. כמו-כן, צפו המצרים שחיל האוויר הישראלי ירכז מאמץ ניכר נגד הגשרים, ולפי תוכניתם, היה צריך להסתיר בשעות היום את הגשרים ליד הגדה המערבית של התעלה. על המים נשארו גשרי-דמה - פתיון וגשרים אמיתיים בכמות מזערית-הכרחית. התכסיס שופך אור אחר על "השמדת הגשרים" בשבעה באוקטובר, שבה תלה הפיקוד הישראלי תקוות כה רבות.

תקן מצרי לציוד צליחה בדיוויזיה
הפריט כמות
סירות-גומי... 44
דוברות... 50 טונות
גשר TPP... 1
גשר PMP... 1
גשר ארבע טונות... 1 1
גשר חי"ר... 1

בפרק הבא: הבה נתפוס גשר מצרי!