לראות את הכאב

כן, זה אותו היער, אלו אותם העצים ואפילו אותם הנמלים ששמעו כבר הרבה פעמים את הצרות שלי... הפעם זה היה שונה, הפעם זה בקע ממעמקי הלב, זה קרע אותי לגזרים, לא האמנתי שאני אגיע למצב של עילפון מוחלט, אבל הינה זה קרה, איבדתי את הכרתי למשך קרוב ל-3 דקות, מרוב כאב, מרוב צער!

"אבא, אבא יקר, תעזור לי!!" צעקתי לפני העילפון, אז התעוררתי, המשכתי לצעוק, "אנשים מתים פה מימיני ומשמאלי, אבל הפעם, הפעם זה קרה אצלי, למה לקחת אותו?! למה?!". הכל התחיל מאותו יום חמישי ארור, יום חמישי שאני לא אשכח לנצח.

"אנחנו עוצרים את מערכת השידורים למהדורה מיוחדת", הודיע השדר ברדיו, 'מה קרה עכשיו?' הרהרתי בלב, בן-אדם מתרגל לכל האירועים שסובבים אותו, איך אפשר לחזור לשגרה אם אנחנו כבר חיים בה? אתה מתרגל לעובדה שאנשים מתים, עד שזה לא מגיע אליך לא כואב לך, אולי כאן הטעות שלנו?

"לפני שעה קלה נשמע פיצוץ בצומת ירדן, בשעה זאת הכביש עמוס בתחבורה ציבורית, אנשי מד"א מעריכים שיש נפגעים רבים....." לא המשכתי להקשיב, זכרתי, עידו, אמור לעבור באותה הצומת בכדי להגיע לישיבה, הרמתי את הטלפון, קיוויתי, קיוויתי שאני טועה, קיוויתי, שהוא חולה או שפספס את האוטובוס!

"שלום, הגעתם לתא הקולי של עידו, אם אני לא כאן אז אני בטח מעופף, אם תשאירו הודעה אחרי שאני אנחת אני אתקשר, תודה", התחלתי לרעוד, 'עידו, חסר לך שעכשיו אתה מעופף לנצח, חסר לך!!'

בינתיים ברדיו הודיעו על כ-20 הרוגים ויותר מ-70 פצועים במכונית תופת שהתפוצצה בין שני אוטובוסים שהיו מלאים באנשים. הרדיו הודיע את מספרי החירום, פעם ראשונה שממש שמתי לב למספרים האלה, פעם ראשונה שהרגשתי פחד, חרדה.

"אפשר בבקשה לדעת אם עידו אריז נמצא בבית החולים?" התקשרתי לבית החולים 'הדסה עין כרם', 'הלוואי, לפחות שיהיה בבית החולים!', "עידו אריז נמצא בבית החולים" ענתה לי הקול מהצד השני.

תפסתי ת'תיק, רצתי לתחנה הקרובה. 'למה האוטובוס לא מגיע?!', השניות נראו כמו נצח, החרדה, הפחד, העצב תוקף אותך בכל חלקי גופך, תחושות, רגשות שלא הרגשת אף פעם, חודרות עמוק לתוך לבך, זה בדם. הנסיעה לא ארוכה, אבל היא נראית כאילו נמשכה לנצח. "שיר המעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי?..."

עצרתי לרגע, פתאום שכואב לך, יוצא לך לחשוב על המילים, יוצא לך לכוון לאבא שבשמיים. כל בוקר אני אומר בתפילה את אותו מזמור, רק עכשיו הבנתי את המילים, 'אבא אתה חייב לעזור לו!' זעקתי לאבא שבשמיים. ואז יצאה לי מחשבה בראש, למה הוא חייב לעזור לו? מה עידו עשה לו? מה אני עשיתי לו? הוא חייב לנו משהו? דווקא אנחנו, החפיפניקים, לא מגיע לנו כלום, אני לא יכול לבוא בבקשות, אבל למרות זאת, התחננתי, נדרתי שאני אחזור בתשובה שלמה. פתאום הרגשתי משהו רטוב מתגלגל מכיוון העין כלפי מטה, דמעה?! לא יתכן?!... לא, אני לא מסוגל... "אבא, קח את הדמעות האלו, שיהיו כפרה לכל העברות!!" קראתי אל ה' בקול בכי, כן, אני בוכה, לא יאמן, תחושות שלא הרגשתי בחיים, מציפים אותי...

הגעתי סוף-סוף לבית החולים, איזה טורים, איזה לחץ! 'אני רוצה כבר להגיע אליו, לראות שהכל בסדר!'

"אתה סוחב נשק?" שאל אותי המאבטח, "לא".

נכנסתי לבית החולים, חיפשתי את עידו, איפה הוא יכול להיות, הוא בטח בחדר מיון, מחכה שאני יבוא אליו, הוא בטח יצחק עלי שנכנסתי ללחץ, הוא בטח יצחק שבכיתי, כן, רק עידו יכול לצחוק על מישהו שדואג לו!

"ילד, עידו אריז נמצא בטיפול נמרץ, תרד לקומה השניה", ירדתי לקומה השניה, שם חיכו לי משפחת אריז, הם ישבו וקראו תהילים, הצטרפתי אליהם. אני לא מאלה שמאמינים שהתהילים מזיזים במשהו, למה מה איכפת לקב"ה אם אני קורא תהילים?

"שיר למעלות ממעמקים קראתיך ה'...", כן, אני קורא אליך, חיכית, חיכית שאני יחזור אליך, חיכית שאני אבכה לך, שמת אותי במצב הזה כי רק שרע לבן אדם הוא זועק אליך, 'אני מתחנן אבא, ממעמקים אני קורא אליך!!'.

עברו כבר עשרים ושבע שעות מאז הפיגוע, התעוררתי, מצאתי את כל משפחת אריז עדיין קוראת תהילים, אביו של עידו הודיע לי שמצבו של עידו התייצב, השעה קרוב לשלוש לפנות בוקר, אני מקווה שעד הבוקר הוא כבר יהיה בחדר מיון, מחכה לביקורים ולמתנות.

"נאור, קום לתפילת שחרית", שמואל אריז העיר אותי, ביקשתי ממנו לדעת מה שלומו של עידו "ברוך דיין אמת", לא יתכן! לא יתכן! מצבו התייצב! נקרעתי, נקרעתי מבפנים, איפה ה"אבא" הזה שצריך אותו, הינה נדרתי שאני אחזור בתשובה, קראתי תהילים, מה אתה עוד רוצה, "בזכות אבות", תראה איזה אבא צדיק יש לו, גם כשהבן שלו נפטר הוא יזכיר לכל העולם שהגיע זמן תפילת שחרית, אני בטוח שאם היה מותר לו להתפלל שחרית, הוא היה מתפלל.

רק עכשיו שמתי לב לקריעה בחולצה ולעיניים האדומות, "אני לא בא" עניתי לשמואל, לא רוצה לבוא! שאני אתפלל אליו?! איפה הוא היה כשעידו היה צריך את העזרה שלו? למה הוא לא עזר לו?, עלק אבא, אין רחמנות?! כאלו צרות אתה עושה ואתה רוצה שנתפלל אליך? למה מה קרה?

חזרתי הביתה, נעלתי את עצמי בחדר, לא רוצה קשר לעולם!

כאב, כעס, צער, זה הרגשות שהרגשתי עכשיו, אבל כעס היה הכי חזק, כעס על אותו אחד שקורא לעצמו 'אבא', כשהוא צריך אותנו הוא יודע טוב מאוד איפה להשיג אותנו, אבל שאנחנו רוצים משהו, הוא שוכח ממנו, מה כולה רציתי? רציתי שיציל את אותו נער בן שש עשרה, הנער שחצי מהחיים שלו הוא לא עבר, אותו פרח שנקטף בדמי חייו, איפה אבא, איפה?!, כשהוא יחליט שהוא האבא שלי שהתקשר אלי, נמאס לי לחפש אותו.

"עידו, כל-כך הרבה הענקת במהלך שש עשרה שנות קיומך, הראת לנו גמילות חסד מהי, הראת לנו אהבת הבריות מהי, הראת קדושת החיים מהי, ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם", מאיפה יש לשמואל את הכוחות, איך הוא יכול לסבול את הכאב העצום הזה, איך הוא לא מפנה אצבע מאשימה אליו, אל 'אבא'?

עבר לו שבוע השבעה, התמדתי ללכת בכל יום לבית האבלים, אך לתפילה לא נשארתי, היתה מן שביתה כזאת, הפגנת מחאה כנגד 'אבא'.

ואז הגיע יום השלושים, יום גילוי המצבה.

"שלושים יום עברו בלעדיך עידו. כתוב בגמרא: "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד לידם", עידו, בני, יקירי, אהובי, גם אם לא היית נהרג על-ידי אותם בני עוולה, אין כל בריה היתה יכולה לעמוד לידך, לימדת אותנו כל-כך הרבה, אני בטוח שאתה במקום יותר טוב, אני בטוח שאתה לא רוצה שנפסיק בחיינו, אני בטוח שאתה תשמור עלינו מלמעלה, אני בטוח שאתה לא רוצה לראות את חבריך כופרים בקב"ה בגללך!"

הדברים נאמרו במיוחד בשבילי, אולי באמת איפה שעידו נמצא הוא מקום יותר טוב? העולם שלנו על הפנים.

כנראה שעידו היה כל-כך צדיק שהקב"ה רצה כבר שהוא יהיה לידו, בטח עידו תפס פיקוד בשמיים, אבל השטן, היצר הרע בטח הבריז לעידו וירד כדי לשבש לי את המוח.

ברחתי ליער, אותו היער ששמע כבר את כל המחשבות, הרצונות, החיים שלי, עכשיו צריך לסבול את הצרחות, את הכאב, את הדמעות.
"אבא, אבא יקר, תעזור לי!!" צעקתי לפני העילפון, אז התעוררתי, המשכתי לצעוק, "אנשים מתים פה מימיני ומשמאלי, אבל הפעם, הפעם זה קרה אצלי, למה לקחת אותו?! למה?!".

"אני מקווה שטוב לך עידו! תשמור עלי, אל תיתן לי להידרדר!, תראה לקב"ה מי אתה, תעזור לי להילחם ביצר, עידו, צדיק נסתר, יעני, שמרת הכל לעצמך, את כל המצוות, לא יכולת להתחלק איתי, לא יכולת לעזור לי? ראית שאני מדרדר... ראית שאני לא מצליח כבר לתפוס ראש בהלכה!", פתאום עצרתי את שטף הדיבור, פתאום אני מבין כל מיני מעשים מוזרים של עידו, שפתאום הוא נהיה צדיק כזה, הוא ניסה לעזור לי מבפנים, הוא גרם לי להרגיש כאילו אנחנו באותו רמה ואז עזר לי...

"אבא, אני מבין, שרצית את עידו לידך, הוא היה כל-כך צדיק, כל-כך קדוש, כל-כך מלא שמחת חיים ואהבת הבריות", "עידו, אני אתחזק, אני מבטיח לך, בשבילך, לזכרך! תעשה חיים איפה שאתה עכשיו, אתה בטח במקום יותר טוב מפה, תשמור לי מקום לידך", הרגשתי מן חוסן כזה לפתע, מן קדושה שירדה פתאום, ואז ברעד, בעצב אבל בהרבה תקווה אמרתי "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם".