לעולם אעריץ ראשיתה של זריחה.
השמיים נפקחים לאור.
אני לא משלם על כך שום שכר טירחה,
וציפור חרישית תעבור.
הרחובות צוננים עוד כי טרם בא חום
וחתול ערירי יהלך בם יתום.
ועוד פרח יצמח, השלוה אט תדעך,
עוד רגע, יהיה פה סואן ואיום.
כן. ציוץ הציפורים ידעך לאיטו
וילך, יעמם, כמו ידום.
יימלא לו הכרך מכוניות סואנות,
והשקט ילך ויתום.
וזירמת אנשים תעבור ברחוב,
ושאון רעשים, ציפצופים בם לרוב
ואלך ואסגור חלוני מן השאון והחום.
לעולם אעריך את הלילה הבא
בו כולם נכנסים לבתים.
אני אז פותח חלון לאיטי,
ונושם את ריחות הפרחים.
צהריים עבר וחלף משכבר.
שוב השקט נושק לשדות.
בניינים רעועים שוב נאנחים,
השקט, חוזר על כנו.
והלילה הזה, שבסוף יעבור,
הוא יביא בסופו, הזריחה.
וניצוץ של שמחה ידלק לו בלב,
שוב יתן ירית הפתיחה.
אצפה לזריחה, היפה, הגדולה,
ואחר, רק ללילה שקט.
כי השקט, הוא כל כך חשוב בחיי.
הו כמה, שיש בו לתת.
