מרחוק היית קוראת לי
מניפה את השמשיה הלבנה
ועורך הלבן, הצח,
בוהק אלי
מבעד לענני המלמלה
של שמלותיך האווריריות
ושיניך הצחורות
מחייכות אלי
מתוך שפתיך שושנים.
שערך השחור היה אסוף תמיד
בפקעת יפה
ושושנה אדומה
הוסיפה חן להדרך הטבעי
שזרם אלי
בכל פעם בה נפגשנו.
פועה, את אישה כה מיוחדת,
מלאת שמחת חיים,
יופי פנימי ושלוות נפש
אותם היית מקרינה על כל סביבותיך.
מה מאוד תחסרי לי
בהמולת האנשים המסתחררת
דמות בהירה, שמשית, חיוכית,
קורנת חיות
עוצמה ויופי פנימי.
יהי זכרך ברוך.
תהא נפשך צרורה בצרור החיים.
אמן.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
