סירה נסחפת בלי מפרש, ברוח התקופה
על מים רועשים וגועשים, נודמת לבדה
רועדת בין דמיון למציאות, בין אור לחשיכה
השמש מבצבצת מטה, מכבה את המהומה
החוף רחוק לאין שיעור, הבית הוא זכרון
הזרם לא מפסיק לברוח, מאימתו של אור ראשון
שלל תמונות על קרקעית, מרפדות את הגחון
מתחתיהן מוצפן לו סוד, נכון או לא נכון
השקט מתעתע בי, כמו הרוח מילל
הלילה שוקע בתוכי, מכסה את ליבי בצל
רב חובל יחיד, מפלס דרכו בערפל
בודד בתוך המון, וההמון קוטל
וסירתו נסחפת בלי מפרש, ברוח התקופה
על מים רועשים וגועשים, נודמת לבדה
