כשרגעי עייפות את גופך משטות
וחושים מתכהים בצמרמורת עוינת,
רק רוחות ריקנות על חיים משתלטות,
והופכות את הכל לשממה מאיימת.
את הלב השבור אז העצבות מהפנטת,
מועקה הרסנית לא נותנת לנשום,
עייפות - שוב עיניים מאונס עוצמת,
רק העט, היחיד ער את כל זה לרשום.
מיתרי הבדידות כה צורמים באוזניים
והנפש צועקת מלאה בכאב,
לא יצליח דבר לאזן כף מאזניים,
אין כבד משברים מוטלים של הלב.
למצפון אין עכשיו מחילה מיוחלת
והטעם תפל, אין אשם בתבלין,
התבשיל מעורב בדמעות האיוולת,
בה טיפשות כבר חרצה לקורבן את הדין.
ונדמה, שהנצח מצמיח קרניים
לעתיד של אדם, שעד תום מיואש,
תתעודד בן-אדם, כך חיים בידיים,
כי מחר ייוולד יום נפלא - יום חדש.
