שיירת גמלים מפלסת
את דרכה בחולות נודדים.
מחשבתי את דמותך מציירת
בין דפי זיכרונות אבודים.
הרגליים פוסעות בלי מנוח
והפה מיובש מצמא,
לא יכול את עינייך לשכוח,
הן שומרות את דרכי בשממה.
רק הרוח חמה לי נושקת,
מנסה להבריח כאב,
ונפשי בשתיקה לך זועקת,
את הדם, שזורם בתוך הלב.
ולכן לגופי אין מנוח,
כי אלייך הולכות כל דרכיי,
לא קיים ביקום כזה כוח,
שימנע זאת, כל עוד אני חי.
