שיר אשר קוננתי לברכת השילוח.
ביום עלותי רגל ירושלימה,
בשמונה עשר יום לחודש האביב.
אתהלך שערי בית ה' החרב.
להיראות בקשתי אל פני אדוני,
אילולי את פניו ריקם באתי.
תפילתי מרורים פיללתי
עד נוס הצללים, עד רדת חשכה.
ואחר, אצא בשער האשפות לילה.
לתת פני ברכתה שילוח.
אפפוני רוחות הגיא עם דממת הקדרון.
משיכר האוויר רווה לי.
נשאני אלוקי קל רגלים,
נפשי שוקקת אהבה.
מה יפית ירושלים בת ציון,
היות הדום רגלי אלוקיך.
בצללית ההר ישבתי
על-פני ברכת השילוח.
ותהי בעיני כמתאבלת,
כמבכה על ימי שילוחיה.
"מה זאת החרשת, בריכה הֻלָּלָה?
מדוע נדם קול רוחציך?
חגורי שק - מותניך
ואת שוממה וחבולה"?
בת קול עניתני לחש,
"מדלותי, צהלת רוחצי שכחתי.
על בני בוכייה אנוכי,
על אשר ברחמי נשאתי.
התכחש אם ליוצאי חלציים?
התֶנְשֶׁה את ינוקי שדיה?
האשכח איך ברינתם שמחתי,
ברגליהם ובשמחות השאובה.
עד הפרידנו יום זעם,
עד השפך חרון אלוהי ישראל.
עד נגוף החורבן את שערי ירושלים.
ביום היותי קְדֵשָׁה בעיני אדום.
הנה כי כן מגעגועי נכמשתי,
מכלימה ומלעג אֵפֶר התכסיתי.
לא זו אף בני שכחוני
עת כנוס אלוהים עדרו ארץ ציון.
בלילות על יצועי חלמתי
איך במימי טובלים המה,
לעלות את הר האלוהים
עת להיראות פני אדונינו.
לאדרי צאן דימיתיהם,
לרחלים, לאילים ולעתודים.
לצאן קדשים, לצאן ירושלים
הגולש מפסגת המוריה".
"הסי אהובתי כי קרב היום,
הסי, בריכה בת שילוח.
מנעי מעצמך צער
מייסר נפש.
כי הנה ממטיר אלוהינו גשם
עוד ימלאך מים טהורים עד גדותיך.
עוד ישובו ימי צְבִיך
בתוככי ירושלים.
או אז סביבך נתקבצה
אז נבכה - שמחה על גדותיך.
ביום יטהרנו אלוהינו
ביום תת בנו לב חדש,
אז תפרוץ רוח חדשה בקרבנו.
והיינו כצאן על מי מנוחות.
אז נחדש מועדי רגלינו,
ושבנו בבית השם.
