הצל הצמיח גזע עבות,
מתח ענפיו לצדדים,
נאחז בקרקע,
הביט סביבו
ורטן
אבוי.
עומד לו שם אילן
גובל את גזעי
חוסם את דרכי
והרי זו אדמתי.
והאילן
שמע
וקולו נדם.
דברי הצל מהדהדים
והיער עונה בהן
והוא נדהם.
התכווץ אל תוכו
מה יאמר לזכותו?
הרי שמע,
בזה הרגע,
האדמה אינה שלו!
ובעבי היער
גדם עץ מבראשית
עומד בודד לעת ערבית
צופה על זה האיש שאת הזרע
שטמן באדמה אינו רואה
בעת ינהר אחר תעתועי העלטה
עם בוא הליל.
אבוי לאיש,
יאמר שבע הימים,
אשר ישמע דברי ההד
כקול אמת
צו אלוהים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
