על במותך חלל,
ולבך יוצא אליהם
וחלק מלבנו נקרע ונטמן באדמה
וכך יוצא שנתח אחר נתח ממך
הולך איתם, ולא שב עוד
והחיים שבך כבים
שמחת החיים שהיתה
לראותם בתחילת דרכם
מן היום הראשון
מפלסים דרך בחברה
מוצאים את מקומם, ומכשירים אותו
רוכשים חברים ומהדקים קשר
לצפות במעשי הלצון הראשונים
המעוררים בך את הרצון לאמצם אל ליבך
שתרבה בהם שמחת הילדות
לפני הפריצה למציאות הסובבת,
אתה עד להתבגרותם, לקולם המשתנה,
לסיבי השיער הראשונים המבצבצים בלחיהם,
ואז כאשר רק חלק מן היופי
של ימי הנעורים, של אהבה ראשונה
של חום ורוך ומעט היסוס
ושל שמחה מתפרצת מן העיניים
ומכל הוויתם, שפע של אדיבות ודאגה
לנוחיותה של הילדה הקטנה שלהם
תצפה בבריאות שופעת מגוף גברי שבשל,
ואז עליך להשלים עם העובדה שנגמר
שאין עוד,שזהו קצה הדרך
כמו בובת גזרי נייר שקומטה
ונמעכה והצבע פרץ מתוכה,
ונמרח על השטח מסביב
נתעוותה הדמות ושינתה צורה
אבל עדיין היא שלך ותמיד תהיה שלך
ואתה נדרש לקבל עובדה
ולהמשיך הלאה - לאן?
מדוע ואיך?
כי רק אתה יודע שחלק גדול ממך
כבר איננו ולא ישוב עוד
ואתה אחר, אדם שאינך מכיר למעשה
ולא יודע מה נדרש לאדם זה
ואם בכלל יש צורך לנוע
כל מה שאתה רוצה הוא להוותר לבד
ושיניחו לך למצא רגע של צלילות דעת
כדי לדעת כי כאן אתה נעצר
ואין אופק יותר.
