סוּרָה חוֹשֶׁך

עכשיו שֶכִּסְלֵו בעיצומו
והלילה הארוך ביותר הולך
וקרב בשקט טורפני כחתול שחור
שרק עיניו מהבהבות באפֵלה הקרה
שלכאורה אין בה דבר מלבדן

כי הכוכבים מכוסים כאילו לעולם
לא יֵרָאוּ עוד פניהם בעולם הזה
מעל הארץ הזאת – מעלינו –
בתכריכי-ערפל קרים שבהם עוטף
הטבע את מתיו

עכשיו שהסתיו מאחורינו
ותחת רגלינו נרמסים
עלי שלכת שלא הספיקו
להתעופף בזמן לכול הרוחות
והלשלשת שהותירו אחריהן ציפורי הנוד

בנוּדן הלאה מכאן לאותן ארצות חום
שבהן החל הכול ושאינן רק
תחנות מעבר מִן הוֹן להוֹן
רוויות מחסומים וגדרות ביטחון
על כול צעד ושעל עד שאין ברירה

אלא לזחול מתחת לאדמה
כמו חפרפרת שאינה זקוקה לאור
כדי לגלות את שורשי הדברים
בניגוד לי שבלעדֵי שני כוכבים
נצחיים שכבר אינם קיימים

אבל אורם בזכות המרחק האינסופי
ממשיך וממשיך ולא יחדל עד סופִי
לא הייתי מוצא את דרכי מהיום למחר
ולכול הימים הבאים ( הו אילו רק ידעתם עכשיו
כמה אתם חסרים לי כאן אִמי ואבי
לא הייתם ממהרים להפוך לכוכבים) –