פניו של המוות
הן רעידות האדמה.
זו חידת הספינקס של העולם
לחייו החלשות המתוחות עד קצה האופק
נפגעות תמיד ראשונות.
אחר-כך עולה הכאוס מתחתיות השאול
בולע בבליעה אחת גדולה
את החיים
ואין מאושר ממנו.
ואני שואלת, לא די לו, לעולם הזה ממלחמות ושנאת חינם?
בסודאן רוצחים אחים על טפם
באריתראה ובקונגו נלחמים עד טיפת הדם האחרונה
בבוסניה וצ'צ'ניה שחטו אחים זה את זה.
וסמאל מבסוט, הוא מחכך ידיו בהנאה
ריחות צחנתו מדגדגים את נחיריו
הוא לא עושה הפרדה מי לחיים ומי למוות
הוא מרחיב את לועו האפל
ובולע אל תוכו מכל הבא ליד.
הכי קל זה להרקיד את האדמה, כשהיא רוקדת
הוא מוביל אותה לנקיון פנימי
בליטוף של אהבה הוא לוטף את השוליים הדקים של העולם.
מה שלא יחסר גם לא יועיל.
סמאל הוא שר הנקיון העולמי
כשהוא בא צחוקו הופך לשאגה מחרידה
הממוטטת גורדי שחקים
הבולעת בסחרור חיים שלמים.
הכי הוא אוהב את ההפתעה.
הכניסות שלו הן הפתעה גמורה.
כשלא מצפים ממנו דבר, הוא מגיע אוסף את התדהמה
ושואג בצחוקו הנורא
הופך את האדמה על פניה
זורע בה הרס
כי רק ככה הוא בא על סיפוקו.
כל שנה הוא משלח את שליחיו. סופות ההוריקן מטלטלות
מנפנפות חיים שלמים כמו כדורי טניס מצד לצד.
על גלי צונאמי שקופים הוא רוכב בדהרה
מלך ההרס העולמי
פוגע, פוצע ויודע כי משנאת ההמונים הוא צומח ומתעצם בתאוות המוות
והוא אוהב את הסביבה שהוא מכחיד
אוהב אותה באהבה דובית
חונקת, שונקת, משתקת
וריח הצחנה מדגדג בנחיריו.
אין לו צורך בגביעי דם שמספקות המלחמות
אין לו צורך בהתרסקות מטוסים
יש לו צורך פתאומי בנקיון העולם
את העוני והחולשה הוא בולע
ומזמין לדו-קרב את האמונה על החיים.
אותה אמונה אפלטונית של אברהם אבי האנושות
שצאצאיו משחקים בה לתועלתם האישית.
אותה אמונה רבת פנים ומאמינים ברחבי העולם
זו שעתך לברוא אהבה
מתוך היכלי הנתינה, הראי לו שנצני התקוה הם הנחמה של החיים.
התנצחי עמו ואל תוותרי לו
בראי חיים אחרים בתוכך.
