מֻמְחֶה, נָבִיא, פּוֹסֵק. אוֹ בְּקִצּוּר: פַּרְשָׁן.
נִבֵּאתִי אֵשׁ, וּמָה? אֲפִלּוּ לֹא עָשָׁן.
חָזִיתִי לֶהָבָה, וְאֵין אֲפִלּוּ הֶבֶל.
אַךְ אַל תַּגִּידוּ שֶׁאֲנִי בְּאֵבֶל.
זוֹ רַק עַצְבוּת שֶׁל סְתָו.
זֶה רַק תִּסְכּוּל בִּכְתָב.
רַק דַּאוּן שִׂנְאַת-חִנָּמִי
עַל כָּךְ שֶׁאֵין צוּנָמִי.
מִלַּת פַּרְשָׁן בָּכִיר:
עוֹד נְשַׁלֵּם מְחִיר.
אֲנִי בְּדַאוּן אֲבָל הַדַּאוּן דִּינָמִי.
אוֹבָּמָה מְסָרֵב לִכְפּוֹת עָלֵינוּ גֶּטוֹ.
זְוָעָה: הוּא בַּעֲדֵנוּ! הוּא יַטִּיל גַּם וֶטוֹ.
לִכּוּדְנִיק! יְהוּדִי! אֵיךְ הוּא מֵעֵז, הַגִּיקִי?
אַךְ אַל תַּגִּידוּ שֶׁאֲנִי בְּדִיכִּי.
נָכוֹן, כָּתַבְתִּי כְּבָר
"חוֹזְרִים לְלֹא תִּקְוָה",
וּכְבָר צָמַח לִי אַקְנֶה
מִזֶּה שֶׁלֹּא נִדְפַקְנוּ.
בִּמְקוֹם דִּמּוּם יֵשׁ מוּ"מ,
אֲנִי נִרְאֶה הָמוּם,
אֲבָל זֶה רַק פַּרְצוּף שֶׁל שִׁעֲמוּם.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
