יושבת בשלוה על כסא מלכות שמייך
זהב, וברק יהלומים עוטפים שם את ימייך
כרובים יפי תלתל וחטובי ארשת לרגלייך
מבטך המשועשע צופה אל נתינייך
עלינו
ונתינייך היגעים חורקים שיניהם הכהות
זבי דם, נוטפי כאב, גבם רקום בצלקות
נושאים משאות שעשועייך מימים קדומים
צלבים חורצי כתפיים ולראשם זרי קוצים
אנחנו
וכל פסיעה בזמן היא כמבחן של הישרדות
מיום שבו נולדנו עד היום שבו נמות
נושאים מבט למעלה בתפילה שאין לה סוף
האמונה דוחפת הלאה כגלים אל חוף
אליך
כעכברי מעבדה מתרוצצים בעולמך
רודפים אחר האושר, חוששים מחרונך
העונג בו הוא כרסיסי נקטר על שפתותינו
אך כה מעט עסיס נשאר כאן מסחיטת חיינו
שלנו
מתוהו שיצר כאן מלך השדים
בראת עולם ומלואו בתוך שישה ימים
עכשיו צופה את איך האנושות גוועת לעינייך
ולא תזיעי אצבעך למען ילדייך..
שלך
את אימא אדמה חובקים ימים של דמעותיה
גופות עבר, רקב בהן, ספונים בין שורשיה
וניזונה היא מדמם, לועסת את יושביה
ומנביטה היא ניצנים למען אסמיה
ואת?
צופה אלינו, מנומנמת, מצוהר טירתך
ולא רואה כי לעינינו חשפת את ערוותך
אמונתנו מתמוססת לאלף חטאים
והכפירה מילאה בלב את כל החללים
לעד.
רק, לכאורה, לפי שעה
