כשקראתי את הידיעה על מותו של טומי לפיד חשתי צביטה דקה בלב.

למי שלא יודע, אני גדלתי ביד-אליהו עד גיל עשר וטומי היה אחד מבאי השכונה. מירב לפיד, בתו הצעירה של טומי, הייתה איתי בפעוטון של פנינה. יחד קפצנו על המיטות וטיילנו עם פנינה הקשישה ברחבי השכונה. אחר כך שולבתי בגנים דתיים חרדים ונפרדו דרכינו.

הטעות הייתה שהושלכתי מהחינוך הדתי ושולבתי בבית הספר הדוחה "גיבורי ישראל", בית ספר חילוני שהוצף בהמוני ילדים שלמדו בקראוונים מתמוטטים ובכיתות חשוכות. בחורף הוצפו הקראוונים במים ובקיץ התבשלנו בהם עד תום.

ביומי הראשון בכיתה א' הייתי נרגשת ומבולבלת והכי הרבה אומללה. מירב לפיד נראתה כרגיל בטוחה בעצמה ואימי הורתה לי להסתפח אליה . עמדנו באיזה מפקד, מיישרות ידיים קדימה ומירב היפיפייה חייכה אלי חיוך מתוק ולא מתנשא. הסתופפתי לצידה בהקלה מסוימת, חשתי כאילו משהו מהייחוס שלה דבק גם בי ומעניק לי את הכח לשאת את מצבי.

אחר כך הופרדנו ואני הועברתי לכיתה של ילדים שהגיעו מכל רחבי השכונה. היה לנו שם את עוזי, שאביו עסק בפינוי אשפה, את שרית, בתו של רופא השיניים, המון ילדים להורים גרושים (דבר נדיר בזמנו) ואת אילנה המשכשכת, שחיפשה יהלומים בפות שלה והועברה בשלב מאוחר יותר לחינוך המיוחד ו..אותי.

לא הצלחתי להבין מה אני עושה שם, והדבר ניכר בציוניי. בהפסקות הארוכות צפיתי במירב שנראתה כל כך מאושרת ומאוששת עם עצמה. אני נגררתי אחרי חבורת בנות שלא כל כך התעניינה בי והגעתי מפוחדת למפגשים כיתתיים שנערכו אחר-הצהריים במגרש הריק, שעמד לצד בית הספר. הבנים רדפו אחרי הבנות, וקרה שהם אספו כל מיני עקרבים ופרפרים והבעירו אותם מתוך אמונה שהאש תהפוך לצבעונית. בשלב מסוים הייתי נוטשת את האסיפה ויוצאת לשיטוטים עצמאיים בשכונה.

באותם שיטוטים נהגתי לעקוב אחרי כל מיני אנשים, ילדים, נשים ומה שזה לא יהיה, מדמיינת במוחי את העבר הרצחני שלהם, לומדת את תנועות הגוף המתעגל שלהם ותוהה לגבי מיקומי הדל בעולם. נהגתי לעקוב גם אחרי אחותה של מירב, מיכל ז"ל, שנראתה לי מין ילדה רצינית ומסודרת, אחת שיש לה מה להגיד, ושהצמות שלה מאשרות את רצינותה הבלתי נלאית. מיכל תמיד הסתובבה ברחובות עם תיק עמוס בספרים, על-מנת למלות כל מיני שליחויות לימודיות שנשגבו מבינתי הזעירה.

ממש הערצנו את המשפחה הזאת. אמי תמיד נהגה ללחוש באוזני שעלי לקרוא את ספריה של שולמית לפיד, כי היא גרה אצלנו בשכונה והם משפחה חשובה. עשיתי כדבריה ושרצתי בספרייה השכונתית שעות שלמות, דבר שהביא ליסוריי מזור והקלה.

את יאיר לא הכרתי.

בגיל עשר עברנו דירה ומשפחת לפיד נדחקה לפינה. מאוחר יותר נודע לי על מותה המצער של מיכל ולראשונה בחיי התמודדתי עם מוות של צעירה שהכרתי, שנפטרה בדמי ימיה.

גם טומי זנח את השכונה והפך לאדם שנוי במחלוקת. אהבתי את חוש ההומר השורד שלו, אולם התקשיתי לקבל את דרכו הפוליטית ואת מפלגת שינוי שבנתה את עצמה על שנאה לחרדים.

מי שנבנה משנאה נופל והתוצאות נראות בשטח.

ובכל זאת אני כואבת את מותו, כמו קץ של תקופה שלא תחזור. אנחנו הדור שאמור עכשיו לתחזק את המדינה ואני בספק אם זה בכוחנו. לך תדע! יספר עלינו הדור הבא