להיות אמריקני

תמיד חשבתי שהאמריקנים עשויים מפלסטיק (טוב לא תמיד). זה קשור לזה שבבית הספר היסודי שלי היו הרבה אמריקנים ושאחרי הבר-מצווה שלי ההורים שלי עברו לבית כנסת קונסרבטיבי (מסורתי למי שלא הבין... כמו הרפורמים למי שלא הבין... טוב, מלא באמריקנים... למי שעוד לא הבין). וזה קשור לכך שהיה לי חבר טוב שקראו לו ראובן והוא נעלם לו (או ירד לאמריקה)... כמה צפוי.

בכלל נראה לי שכל הסיפור שלנו (ישראל ואמריקה) מרגיש קצת כמו הבלדה לעוזב הקיבוץ.

אבל נחזור לעניין של הפלסטיק. אז תמיד חשבתי (תיקון: הרגשתי) שהאמריקנים לא אומרים בדיוק מה הם מרגישים. שהם משחקים אותה כאילו הם החברים הכי טובים שלך כשבעצם הם (וזה "הם" ארוך... גם עלי הם הצליחו לעבוד בהתחלה) סתם עוד אחד שגם לו אין מושג מה הקשר ביניכם. לא הבנתם?

זו המטרה. זו בדיוק המטרה של הפוליטקלי-קורקט.

אבל אז מסתבר שלאמריקנים כן אכפת, אבל בצורה שונה. מסתבר שהם לא חיים בעולם של בובות ברבי אלא כלואים בעולם הזה. מסתבר שלמעשה הם מעריצים אנשים אמיתיים.

איך הגעתי למסקנה הזו? ראיתי תוכנית בערוץ 8 (אני משעמם אפילו את עצמי ברגע זה). ראיתי תוכנית שקוראים לה "ניצוצות בין כוכבים". ויש אחד נורמן ליר ששיחק את ארצ'י בנקר (כבר מתחיל להיות יותר מעניין) ויש אחד מנכ"ל סטארבקס (כבר פחות מעניין). וביניהם יש ניצוצות (כבר ממש משעמם).

אלא שאותו ארצ'י הוא ההפך הגמור של הפוליטקלי-קורקט. ואותו מנהל של סטארבקס שהוא אמ-אמא של הפוליטקלי (שם חיבה) בכבודו ובעצמו. מעריצים זה את זה. וזה כבר קצת יותר מעניין.

הפוליטקלי חושב שארצ'י עושה פרצוף שלא ישכח כשסמי דייויס (שחור למי שלא הבין) מנשק אותו. הפוליטקלי מעריץ את ארצ'י בגלל היכולת שלו להגיד בדיוק מה שהוא מרגיש. מעריץ אותו בגלל היכולת שלו להיות כל כך מרוכז בעצמו ולא לחשוב על אחרים עד כדי כך שהוא באמת מאמין שמה שהוא מרגיש זו האמת (כמו שרוב בני האדם מרגישים).

אלא שלהיות אמריקני אומר שאסור לך להיות כזה. להיות אמריקני זה אומר שאתה צריך... ושיש כבר תיקון למה שאתה צריך להיות.

המנהל של סטארבקס לא מעריץ את ליר (נורמן למי ששכח - (סוגריים זה כל כך אמריקני)). הוא מעריץ את ארצ'י וזה בגלל שארצ'י עושה את מה שחינכו אותו לא לעשות. ארצ'י הוא מה שחינכו אותו לא להיות. ויחד עם זאת ארצ'י הוא לא מה שהוא רוצה להיות. וזה בגלל שהחינוך שלו כן הצליח.

המנהל של סטארבקס לא רוצה להיות ארצ'י, אבל הוא שמח שיש אנשים כאלה בעולם (זו רמת ההדחקה שאמריקנים הגיעו אליה לא פלא שהם הולכים כל כך הרבה לפסיכולוג).

ואתם יודעים מה, עוד תיקון - המנהל של סטארבקס לא שמח שיש אנשים כמו ארצ'י בעולם. הוא שמח שיש אנשים שמסוגלים לשחק אותו בעולם ועל-ידי כך להדגים כמה לא כדאי להיות כמוהו. אנשים שהם לא כמוהו.

אנשים שניחנו בכישרון אבל הם שונים ממנו מאוד מאוד. אנשים טובים.