הרשימה הזו איננה צינית. היא גם אינה תוכחה. אפילו לא באה לזרוע פסימיות. אבל זה שאין בה אופטימיות, זה לא נובע מהרגשת הכותב - אלא מביצוע קוראיו.
לעם במדינה דמוקרטית יש כוח, הרבה יותר מאשר בדיקטטורות. בדמוקרטיה יכול העם באמצעות פתק קטן שהנכה הקשה ביותר יכול להרימו ולשלשלו לקלפי - לקבוע את נבחריו שיצעידוהו לעתיד אליו הוא שואף.
בדיקטטורה חייב להישפך דם רב, וגם זה אינו מביא בהכרח לתוצאה טובה יותר - כי ההמשך טובל גם הוא בדם. אבל שימו לב לעם היהודי שאפילו שיא גינס קטן עליו בטמטומו. תמיד נגד. נגד השלטון. נגד האופוזיציה. נגד השכן. נגד הנהג לידו. נגד החבר. נגד האישה. נגד...
אומנם יש דבר אחד שהוא בעדו - הכסף, אבל קצרה ידו מלהגיע אליו. לכן הוא כל הזמן כועס בדרך אל הבנק, וממשיך להיות נגד. התוצאה ברורה: בין שני יהודים תהיינה תמיד שלוש דעות, ותוצאת חורבן בית המקדש על שנאת חינם לא נלמדה וכנראה לא תילמד כאן לעולם.
אז יבואו הפרופסורים ו/או המומחים הגדולים בכל תחומי חיינו, ויישבו בוועדה אמיתית (לא כזו שממנה נתניהו כל שני וחמישי) ויביאו הצעת החלטה שתביא את העם הזה לעלות על דרך המלך, ולא איכפת לי איזה מלך יראה לנגד עיניו כל אחד מאיתנו.
כדי שהתובנה הזו לא תישאר בגדר רשימה שאחרי קריאתה עוברים לרשימה הבאה, אני כבר מסיר אחריות מעל העם הזה שברור לחלוטין שלא חשוב מה תהיה החלטת אותה ועדה יהודית/ישראלית - הפילוג ימנע כל סיכוי להגשים מסקנותיה.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
